דמעות לא נוצצות
רות נצר | 15/8/2019 | הרשמו כמנויים
זה מכבר יצא לאור ספר מאמרים בסוגיה חברתית אקטואלית ובוערת. הספר הוא 'זיו נוצץ מדמע'* שעוסק בסוגיות המזרחיות בהקשרים חינוכיים ותרבותיים (עורכים: מימי חסקין ונסים אבישר. רסלינג. 2019). הספר הינו אסופת מאמרים שבוחנים מקרוב היבטים שונים של סוגיית המזרחיות כפי שהיא באה לידי ביטוי בישראל כיום. במשך עשורים רבים קיבלה סוגייה זו יחס של השתקה וביטול על ידי הממסד וההגמוניה הישראלית. לכן אסופת מאמרים זו מישירה מבט נוקב אל הסוגייה המזרחית ודנה בפערים, גילויים של אי-צדק וכתמים הנקשרים בה, תוך התמקדות בשתי זירות שבהן השפעתם של אלה בולטת במיוחד: שדה החינוך והמרחב התרבותי. מאמרי הספר מנכיחים את הבעיה המזרחית בישראל, מציגים שורה של ניתוחים ביקורתיים של יחסי הכוח בזירות הללו ומבררים את השלכותיהם בתחומי החינוך והתרבות. הם קוראים לתיקון חברתי ומציעים דרכים מגוונות לצמצום אי-שוויון על רקע עדתי. בתוך כך משורטטים תוויה של תרבות מזרחית מפוארת.
העורכים הם ד"ר מימי חסקין – בת תערובת ששאלות הזהות העדתית מעסיקות אותה משחר ילדותה, חוקרת ספרות, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומדריכת טיולים ספרותיים בארץ ובחו"ל, הקימה את קבוצת המחקר שפירותיה מכונסים בספר זה; וד"ר ניסים אבישר - בן להורים יוצאי עיראק, פסיכולוג קליני בהכשרתו, חוקר איכותני העוסק בנושאים הקשורים בעדתיות, במעמד ובחינוך. מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובמוסדות אקדמיים נוספים. שניהם מגיעים לנושא זה מתוך מעורבות אישית ושאלות של זהותם.
כמחצית המאמרים נכתבו על ידי חברי קבוצת המחקר הגרעינית וכמחציתם נכתבו על יד חוקרות וחוקרים שעוסקים בסוגיה. שם האסופה, זיו נוצץ מדמע, הוצע על ידי עמרי בן יהודה, המתייחס לכך במסה שלו. זו וריאציה על צירוף לשוני מתוך שיר של נתן אלתרמן ("ריצתו של העולה דנינו"), והוא מתאר באופן הולם את התחושה הכללית ששררה בקרב חברות וחברי הקבוצה בנוגע לתרבות המזרחית ולמקומה בתרבות העברית ההגמונית. ואכן, האסופה מנכיחה הן את הדמע, הכאב והשבר והן את הזיו הנוצץ ממנה, את החזון ואת התקווה.
השער הראשון של הספר (חינוך) מתמקד בהשתמעויות שונות – תיאורטיות ומעשיות – של השיח המזרחי בשדה החינוך. השער השני (תרבות) בוחן סוגיות של מזרחיוּת כפי שהן מקבלות ביטוי במרחבי העשייה התרבותית בישראל: ספרות, מוזיקה, צילום וטלוויזיה. אציין אחדים מהמאמרים: המאמר "'סְפּוֹנְגָ'תִי, עֲלִי, עֲלִי' – עוזרות בית ומנקות תימניות בספרות העברית" מאת מימי חסקין ודינה חרובי עוסק בייצוגן של עוזרות בית ומנקות תימניות בספרות העברית – בשירה, בפרוזה ובספרות ילדים ונוער. המאמר בודק כיצד ומדוע הצטלבותן של סוגיות המגדר, המעמד והאתניות מתרחשת בעוצמה במקרה של עוזרת הבית התימנייה. עמרי בן-יהודה כתב מסה אישית והגותית גם יחד, "לסבא אברהם, לסבא בנימין: טרגדיה ללא אנאגנוריסיס; טראומה בלי עיבוד", העוסקת בסלקציית העלייה ממרוקו בשנותיה הראשונות של המדינה. המסה שוזרת זיכרונות משפחתיים בדיון תיאורטי במושג "טראומה" ובעיון בשירתו של אלתרמן. ליאת סידס עסקה ביהודי קהיר מהמעמד הבינוני-גבוה שעימו נמנתה משפחתה. מאמרה, "'Oh, qu'esque je fais ici?' – זוֹ עם הפנים אלינו: תמונות מאלבומי משפחה בפרוזה ובספירה האוטוביוגרפית" נשען על ניתוח חזותי של תצלומים מתוך האלבום המשפחתי ותצלומים של המספרת ברומן 'זה עם הפנים אלינו' (1995) מאת רונית מטלון. הטקסט משרטט את זהותם הלבנטינית של המהגרים ממצרים ואת אופן התקבלותם על ידי בני היישוב הוותיק בארץ. הספר נחתם בריאיון "אני תמיד מעדיף את הגזען שיגיד לי שהוא שונא אותי מאשר הגזען שיגיד לי שאני דווקא אינטליגנט" שהעורכים קיימו עם מאור זגורי.
על עטיפת הספר ציור היפריאליסטי של סריגת קרושה של נתן פרניק שהיא, לדברי חסקין, "רקמת חיים, עדינה, מורכבת מקשרי קשרים. הספר שלנו מבקש לפרוש את רקמת החיים הזאת: להראות את היופי - כולל הפרימות, הקרעים, הדמעות - ולשקף את הזיו הנוצץ מתוכן". זו המטרה של הספר החשוב הזה.
אני מבקשת בהקשר זה לדבר על עצם האפליה העדתית ומקורה. אפליה כזו היא לא המצאה ישראלית. היא קיימת בכל התרבויות כאשר התרבות ההגמונית בחברה מתייחסת למיעוטים שבה כאל 'האחר'. אפשר לומר שלמרבה הצער האנטישמיות שהיהודים סבלו ממנה בכל הדורות מועברת בחברה שלנו לעמדת אנטי כלפי המזרחיות. האחר בחברה הוא תמיד בן המיעוטים, הנכה, והאשה. אצלנו היחס הזה לא היה רק של האשכנזים אל עדות המזרח אלא גם אל הייקים, הרומנים, הרוסים. על האחר מושלכים הבטי הצל של הנפש, כל מה שאדם דוחה מתוך נפשו ולא אוהב בעצמו הוא נוטה להשליך על האחר השונה. זה גם מה שקורה אצלנו ביחסים הבין עדתיים, וגם בתוך עדות המזרח יש תוויות שמייחסות תכונות מאפיינות נחותות לעדות אחרות.
ההבחנה בין עדות ועמים נובעת במקורה, כך סבורה האנליטיקאית היונגיאנית אן אולנוב, מעצם הצורך להגדרה עצמית והבחנה של היחיד כמו של העם, בינו וזולתו. הבעיה היא שלעצם ההבחנה שמשרתת את התודעה וההתמצאות בחברה, מתלוות דעות קדומות וסטראוטיפים במקום התיחסות אינדיבידואלית ליחיד. כמו כן ההבחנה הופכת לאפליה כאשר התכונות השליליות מושלכות על האחר. החברה ההגמונית רואה עצמה עליונה על קבוצת המיעוט ועליונה עליה.
עד אמצע המאה העשרים מחקרי התרבות במערב דיברו על תרבויות שאינן מערביות או אינן בעלות טכנולוגיה מפותחת כפרימיטיבות. היה זה האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס שלימד אותנו שיש סוגי חשיבה שונים בנפש כל אחד מאתנו, חשיבה מיתית ראשונית וחשיבה רציונלית משנית. ואין אחד מהם עליון על השני אלא הוא שונה והם יכולים להזין ולהשלים זה את זה. מאז גם שונתה ההתייחסות לתרבויות אחרות ואלו שנקראו פרימיטיביים נקראו מעתה תרבויות ראשוניות. יתירה מזו, אירופה למדה להכיר באיכויות המיוחדות שיש לתרבויות אלה, שהיא הוקסמה מהן, להעניק לה.
יונג אמר פעם שלכל אדם יש בסמוי קומפלקס של נבחר-דחוי. ואם כך, כנראה שהחברה ההגמונית מעדיפה להזדהות עם תחושת הנבחרות שתומכת בערך העצמי שלה, ומשליכה על החברה האחרת של המיעוט והאחר את הדחוי. כיוון שמדובר בתופעה כלל אנושית קשה מאד להלחם בה. לא רק החינוך יכול וצריך לסייע בכך אלא גם חינוך עצמי של כל יחיד, להכיר בצל בתוכו ולא עוד להשליך אותו על זולתו. את הרעיון הזה פיתח אריך נוימן, תלמידו של יונג, בספרו 'פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש' ( 1963), שנכתב בתגובה לאנטישמיות שהוליכה לשואה.
כאמור, הדרת המזרחים משתלבת עם הנטיה להדרת האחר בחברה, ואדגיש כאן את הדרת האישה שבכל הדורות הושלך עליה הצל של החברה. היא היתה האחר האולטימיטיבי ונחשבה טיפשה, רכלנית, תלותית, שתלטנית, טמאה – ומה לא? וכך בתוך טיעונים אנטישמיים ניתן למצוא גם את זיהוי היהודים עם תכונות של אשה. המהלך של השבת המודחק הנשי וגאולתו הוא חלק מהמהלך כיום של השבת המודחק האחר וגאולתו בכל הבטיו, כולל בני העדות שאינן העדות בהגמוניה הציבורית.
בכל מקום שמשליכים את הצל על האחר הנחשב לנחות, הסכנה הגדולה היא של הזדהותו עם הצל המושלך עליו, כשהוא עצמו חש נחות אשם חריג דחוי, חסר ערך ואחראי לחסרונות המושלכים עליו. לכן המחאה של המזרחיים כנגד הקיפוח, אמורה להיות לא רק מחאה כנגד הקיפוח על ידי ההגמוניה השלטת אלא גם מאבק עצמי פנימי להסרת ההזדהות עם הצל המושלך. כך לגבי נשים כמו לגבי עדות מיעוט ועדות המזרח. וכך כל דחוי אמור לצאת למסע לגלות את הזיו הפנימי בתוכו.
בסיום אני רוצה להתייחס לעוול הסלקציה של העלאת עולים ממרוקו עליה נכתב בספר. חשוב לי להביא הערה קטנה בעניין זה: סלקציה כזו היתה גם לגבי עולי גרמניה שרצו ויזה ( סרטיפיקט, בנוסח הימים ההם) לארץ לפני מלחמת העולם השניה. מעדות אישית אספר על משפחה שהייתה מקורבת להורי אמי מדרזדן בגרמניה, שאבי המשפחה לא קיבל ויזה לעליה לארץ בגלל שבבדיקה ראו שאין לו מספיק אמצעים כספיים כדי להשקיע בארץ וגם אינו בעל גוף שיוכשר לעבודת אדמה. סופו שהובל עם בני משפחתו למשרפות. עדות אחרת היא מאמי, מנוחתה עדן, שיחד עם חמש נערות אחרות קיבלו ויזה לעלות מגרמניה לארץ דרך עלית הנוער, ב- 1936, וזאת אחרי שבועיים של מחנה הכשרה עם בנות רבות אחרות כדי לבחור מתוכן את החזקות והמוכשרות ביותר. מה עלה בגורלן של הבנות שנשארו שם? סבי וסבתי השיגו ברגע האחרון, ב- 1939, ויזה לעלות לארץ רק משום שסבי היה רב והיו מעט ויזות מיוחדות שמורות לרבנים.
*הרשימה פורסמה בעתון 77. גליון 407. יוני-יולי 2019, ומתפרסמת כאן ברשות כתב העת.
