ילדה קטנה בשכונת שפירא
פרופ. עמיה ליבליך | 6/8/2019 | הרשמו כמנויים
בערב שבת הגעתי לארוחת הערב המשפחתית הרגילה שלנו לבית בני וכלתי הצעירים. הקדמתי, הם עוד לא חזרו מבילוי אחר הצהריים עם שני בניהם הקטנים, ואיש עוד לא היה בבית. לפי הוייז, הודיע לי בני, יגיעו הביתה בעוד 12 דקות. "שבי לנוח בגינה", אמר לי. מול דירתם שבשכונת שפירא יש אכן גן שעשועים גדול ומוצל, שוקק ילדים בכל הצבעים והגילים, בכל שעות היום והערב.
לא נכנסתי לגן, אלא התיישבתי על גדר אבנים גדולות שבצידו המערבי, וצפיתי במתרחש סביבי.
עוד לא עברה דקה וילדה שחורה ומתולתלת כבת 5 רכנה אלי בפנים מודאגות ואמרה: "את זקוקה לעזרה?" בעברית מדוייקת כמובן.
נדהמתי. ראשית כל משום שלא חשבתי שישיבתי על גדר האבנים עלולה להיראות כזו של אישה במצוקה הקוראת לעזרה. ועוד יותר מכך הופתעתי ממי שבאה במהירות להציע את עזרתה. זו הייתה ילדה אריתריאית אולי, או סודנית, מתולתלת שיער ויחפה, לבושה במכנסיים קצרים וגופיה בגווני ורוד, כולה מאובקת ומיוזעת ממשחקי הילדים בגינה.
"לא תודה, חמודה, ויפה ששאלת," עניתי מיד. "אני מחכה פה".
"למי את מחכה?" שאלה, והתיישבה על האבן לצידי.
"לבן שלי ולמשפחה שלו, שיגיעו עוד מעט. הם גרים פה, את רואה, בבית ממול".
השיחה נמשכה. היא שאלה אותי מה שמו של בני, כמה ילדים יש לו ובני כמה הם, היכן אני גרה, ואיך הגעתי הנה בכלל.
עניתי לשאלותיה, ואף הצבעתי על המכונית האדומה שלי שחנתה ליד הכניסה לבניין ממול. היא ממש התעניינה, שואלת ומקשיבה לתשובותי, עיניה מבריקות וכולה צמאה לקשר, לשיחה.
"תיזהרי כשאת רצה כאן יחפה", אמרתי.
"למה?" צחקה.
"לפעמים יש זכוכיות ואפשר להיחתך, או קוצים", עניתי.
הילדה נענעה את רגליה השחומות ולא הגיבה. קיוויתי כי יש לה סנדלים אי שם בתוך הגן, ולא שאלתי. בכל אופן המשיכה לשבת קרוב אלי על הגדר.
"את הולכת כבר לבית הספר"? שאלתי, לנוכח היכולת החברתית הגבוהה שקלטתי.
"לא", אמרה לי כמסבירה למי שבאה מעולם אחר, "עכשיו חופש ואין לימודים".
"כן, אני יודעת. אבל אחרי החופש תלכי כבר לכיתה א'?"
"לא", ענתה לי, "אני הולכת לגן עירוני, כאן, הנה את רואה אותו מפה בהמשך הרחוב."
"באמת חשבתי שאת כבר גדולה כי את כל כך נבונה", אמרתי.
אולי זו הייתה המילה הקשה 'נבונה', או שפג החידוש בשיחה עם סבתא זרה, לבנה ומבוגרת, אבל פתאום קמה הקטנה ואמרה: "טוב, אז אני רואה שאת לא צריכה עזרה", ורצה בחזרה לגינה.
אני ממש נפעמת מהקטע. הבגרות והאחריות שגילתה ילדה בת 5, שאף אחד מנכדי לא היה עשוי לגלות, הפתיחות לדבר כך עם אדם זר, הדאגה והחמלה שקראתי בעיניה בשיחה הקטנה שבינינו. אני לא יודעת מה היא חשבה עלי. אבל אצלי תקתק שעון האשמה – האם יש לה בית ומשפחה? האם אכלה? האם הייתי צריכה להציע לה דבר מה? האם ציפתה לקבל משהו ממני?
המכונית של ילדי הגיעה כמה דקות אחרי שהקטנה בוורוד נעלמה. הם לא כל כך הופתעו מהסיפור. אליאב בני אמר: " ילדה טיפוסית בת 5 כאן שומרת על אחיה הקטן ממנה, ולפעמים על שני אחים. ואולי אינם אחים בכלל, מי יודע. לפעמים יש בגינה עוד ילדים שהם אחיה או בני דודיה, ולפעמים לא. ילדות בגיל 5 עד 8 בערך מנהלות פה את כל חבורת הילדים הקטנים שעות ארוכות בכל יום, במיוחד עכשיו כשאין מסגרות יום רגילות".
גם אני ראיתי את התופעה הזו בביקורי כאן. הקטנים מבלים באחריות ילדים רק שנים אחדות מבוגרים מהם שעות ארוכות בגן הציבורי, גם בערב. רצים הלוך ושוב, נופלים וקמים, בוכים ונרגעים, שותים מים ואולי גם אוכלים משהו. מתי הם הולכים הביתה, איפה זה 'הביתה', ומי מחכה להם שם? ומה יהיה עם ילדה קטנה כל כך מדהימה מחר, מחרתיים, בשנה הבאה?
תמונות ותחושות מציפות אותי: אני חשה בפריוילגיה שלי, של ילדי ויתר בני משפחתי. יש לי רצון אמיתי ועמוק לעזור, ואינני עושה דבר. ברור שה"בעיה" גדולה כל כך שאישה אחת כמוני ורצונה הטוב אינם אפילו טיפה בים. אני נזכרת במפגשים עם ילדי הרחוב בהודו, שכאשר נתת מטבע לאחד או שניים, מיד היו מגיעים עשרות ומקיפים אותך במעגל תובעני, עצוב ומפחיד כאחד. אבי ז"ל, שהיה מנכ"ל משרד הסעד (מה שנקרא היום הרווחה), אמר תמיד שאין לפזר תקציבים, לתת כסף כ'נדבה', אלא לדאוג להכשרה של האנשים החיים בעוני שיעבדו וירויחו בעצמם... אני מבינה אבל הלב מבקש משהו אחר.
ומצד שני, איזו בגרות ותבונה לילדה כזו קטנה! אילו מדדנו את רמת המשכל שלה, היה ניכר הדבר? אני בטוחה כי באינטליגנציה החברתית, שפעם דיברו עליה, היא מצטיינת. ואני מתפללת שהחיים הקשים לא יכבו את הניצוץ שקלטתי בעיניה השחורות.
נ.ב. לכל החברים שקוראים את מחשבותי כאן:
יהיה ערב על הספר "קפה מוות" בתולעת ספרים ברחוב מזאה תל אביב, ביום חמישי 12.9.19 בשעה 7:30. (היוזמה היא של משתתפי הסדנה.) הכניסה חופשית ואתם מוזמנים.
