פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

החיים, הנפש, היצירה

רות נצר

על שיר אחד בחצר האחורית

רות נצר | 21/6/2019 | הרשמו כמנויים

דרור גרין, במדור שלו באתר 'פסייקום' כותב על שיר אחד בספר השירים החדש שלי 'עפאים' :

בחצר האחורית

בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ -
פִּנָּה עֲזוּבָה, קִיר אָפֹר,
מְעַט עֲשָׂבִים, פַּחִיּוֹת זְרוּקוֹת -
שׁוּלַיִם נִדְחִים -

בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית - דְּלִי הָפוּךְ,
סְמַרְטוּטִים, מַעְדֵּר, עֲצִיצִים רֵיקִים,
רְעָפִים יְשָׁנִים, קְעָרָה -

כַּמָּה טוֹב לָנוּחַ בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
כְּשֶׁאִישׁ כְּבָר לֹא מְצַפֶּה
מִמְּךָ לְדָבָר

רות נצר היא משוררת פורה, שכבר פרסמה אחד-עשר ספרי שירה, וגם ספר פרוזה ועוד שמונה ספרים על פסיכולוגיה יונגיאנית ועל קולנוע. היא פסיכולוגית יונגיאנית וגם ציירת, פסלת וצלמת. בשיריה היא מתבוננת בעצמה, בכתיבתה, ובעולם הסובב אותה.
את השיר 'בחצר האחורית' קראתי בספרה החדש, 'עפאים' (הוצאת 'כרמל', 2019), שיצא לאור לאחרונה. השיר הזה עורר בי מחשבות על יום-הולדתי בחודש הבא (65), על הפער בין הזיקנה המתקרבת לבין תחושת-הגוף שלי והתוכניות הרבות שיש לי, ועל ילדי הצעירים, ועל ציפיות.
איש אינו אוהב לדבר על המוות הצפוי לכולנו, או על ההשלמה עם המוות שנגזר עלינו ביום בו נולדנו, ועוד יותר מכך על הזיקנה, על השיכחה ועל הפרידה האיטית מכל מה שסובב אותנו וממי שליווה אותנו בדרכנו.
רות אינה כותבת על המוות אלא מותירה לנו, הקוראים, את הפירוש ואת התובנות הנובעות ממנו. זהו שיר שכולו תיאור פשוט ומדויק, ללא ייפוי המציאות, וללא דימויים ומטאפורות. היא מתארת את מה שרואות עיניה. רק אנחנו, באמצעות פחדינו וחששותינו, יכולים לפרש את התיאור הצנוע הזה כמשל או כמטאפורה.
הבית הראשון מתוך שלושת בתי השיר נפתח במלים "בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ", המתארות תמונה של שולי הכביש או הדרך, וממנה אנחנו לומדים שמדובר בתמונה הנגלית מתוך תנועה, או במהלך מסע. זו אינה תמונה נעימה, תמונת נוף צבעונית ומרתקת, אלא תמונה של מקום נעזב, זנוח ולא מטופח: "פִּנָּה עֲזוּבָה, קִיר אָפֹר, ‏מְעַט עֲשָׂבִים, פַּחִיּוֹת זְרוּקוֹת - ". הבית הזה מסתיים בנימה שיפוטית: "שׁוּלַיִם נִדָּחִים - ‏", וללא נקודה. אנחנו חולפים על-פני אותם "שׁוּלַיִם נִדָּחִים‏", ומממשיכים במסע, מסע החיים. אם אנחנו מכנים את החיים בשם "דֶּרֶךְ", הבית הראשון של השיר הזה מתאר את סוף הדרך, את שלביה המאוחרים של הזיקנה.
הבית השני מתאר את נקודת הסיום, את העזובה והסוף: "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית - דְּלִי הָפוּךְ, ‏סְמַרְטוּטִים, מַעְדֵּר, עֲצִיצִים רֵיקִים, ‏רְעָפִים יְשָׁנִים, קְעָרָה - ". זה המקום ו נותרים חפצים שכבר אין בהם חפץ, ואין בהם שימוש. "דְּלִי הָפוּךְ", כלומר דלי ריק, "סְמַרְטוּטִים" שנזרקו, "מַעְדֵּר" שאינו משמש כלס להפרחת חיים חדשים, "עֲצִיצִים רֵיקִים" ששום דבר כבר לא פורח בהם, "רְעָפִים יְשָׁנִים", שנותרו כזיכרון לימים בהם חידשו את הגג, ו"קְעָרָה" שאין בה שימוש. כאן, "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית", אנחנו יכולים לחוש בתחילת הפרידה מן החיים, בתחושת חוסר-הערך וחוסר הציפיה של מי שנמצא בשלב האחרון של חייו, ודבר לא ממתין לו מלבד המוות.
בחשש גדול קראתי את הבית השלישי, האחרון, ולא רציתי לקרוא בו תיאור של ההתפוררות הסופית, איבוד הצורה והערך, והמעבר משיירי החיים אל המוות. אבל רות נצר הפתיעה אותי, והפכה את העליבות והייאוש שהלכו והתעצמו בשני הבתים הראשונים לתחושת נחמה. "כַּמָּה טוֹב לָנוּחַ בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית", היא מציעה. העזובה וחוסר-התוחלת אינם מקור לאכזבה או לייאוש אלא להפך, הם מציעים לנו, רג לפני 'המנוחה האחרונה', אפשרות "לָנוּחַ" ולהתבונן בחיינו, וגם להרפות מן הלחץ האינסופי להעניק לחיינו משמעות, להשיג כבוד ורכוש ואהבה והצלחה, ולרצות את הסובבים אותנו. עכשיו, בשלב האחרון של חיינו, איננו צריכים להתאמץ כל-כך, לחפש את מה שאין לנו, ואנחנו יכולים ליהנות מן העזובה והבדידות, "כְּשֶׁאִישׁ כְּבָר לֹא מְצַפֶּה ‏מִמְּךָ לְדָבָר".
לא על המוות כתבה רות בשיר הזה, ולא על הזיקנה, ואולי גם לא על אלו שמצפים מאיתנו למשהו. היא כתבה על הפחד האנושי מציפיות של אחרים, על הרצון לרצות ולהצליח ולהתאים את עצמנו לאחרים, ואולי גם על הציפיות שלנו מעצמנו, בשעה שאנחנו מנסים להעניק משמעות לחיינו. המנוחה "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית" אינה מוצגת כאן כ'תחנה האחרונה', אלא כהצעה לעצור, בכל שלב בחיינו, לקבל באהבה את אי-השלמות שלנו, את כשלונותינו ואת השברים שיצרנו בדרכנו, וגם לנוח וליהנות מן החופש לא לצפות לשום דבר. פשוט להיות.

עניתי לדרור:
דרור – ואני בסך הכל כתבתי על החצר האחורית. אני עדיין זוכרת את החצר ההיא שעמדתי בה והתבוננתי וכתבתי.
מסתבר שזה יכול להיות כמו שיר זן שמצביע על הדברים ואומר: ככה זה. ללא נמשל.
אבל השיר גם יכול להיות משל ונמשל. מתברר שגם השיר מהחצר האחורית של הספר, שמתחזה ואפילו מתכוון לכלום של החיים, אינו לא כלום אלא עולם ומלואו.
זה מתאים לדברי תורת הזן וגם של הרמב"ן: אחרי שמגלים את הדרש והרמז והסוד שאחרי הפשט חוזרים אל הפשט והכל בו.
למעשה עצם הבחירה שלך לכתוב על שיר שולי כזה, כמו שהשיר עצמו עוסק בשוליים של החיים, היא אמירה משמעותית. היא הופכת את הנידח למקום.



עוד בבלוג של רות נצר

לקראת החגים הבאים עלינו לטובה, הנה עוד שני שירים מתוך ספר שירי החדש 'הגוף היחיד'. אולי אכנה אותם -...
א . בהתחלה אי שקט, כמו יד של קבצן, שאתה זורק לתוכה מטבע כדי להפטר ממנו, כדי לנקות עצמך ממשהו. אבל הוא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.