וצריך להעשות בן חורין באמת
עלון פסיכולוגיה עברית | 21/4/2019 | הרשמו כמנויים
היציאה לחירות, שמספרים בה בליל הסדר, מופיעה בחיינו בצורות שונות – לפעמים מדובר ביציאה אחת, חד פעמית, יציאה כנגד כל הסיכויים, כמו ים שנקרע לשניים. ולפעמים זו חירות ב'פרזנט פרוגרסיב', חירות שנקנת בעמל סזיפי כמעט, הולכת ונרקמת, נפרמת וחוזרת, עד שטווח התנועה גדל בעוד כמה מילימטרים. ומה בעצם אנחנו מבקשים בחדר הטיפולים, אם לא להגדיל את דרגות החופש, להעשות שוב, ושוב, ועוד קצת, בני חורין באמת.
ובזמן שאתם מעכלים את הסדר (פיזית ונפשית (: ) מוזמנים לעיין בחומרים המעניינים שעלו השבוע לאתרנו:
מאמרו של שי גיל 'על שדים ומלאכים: הרהורים פסיכו-מיתיים על אלכימיה נפשית', עוסק בהתבוננות פסיכודינמית ויונגיאנית במצבים דיסוציאטיביים בהם מופעל מערך שימור עצמי, המגולם בייצוגי מלאך-דמון – ייצוגים המשמשים כמגן לנפש מחד, וכגורם מתקיף המונע ומקשה על איחוי וריפוי מאידך. כמו כן עוסק המאמר במפגש המורכב עם ה'צל', ובעבודת הנפש העדינה של ירידה ועלייה מהשאול הנפשי בניסיון לאחות ולרפא נפש שסועה ופצועה.
שירי אהבה יש אינספור, אך מתברר שגם שירי אהבה (ושאר רגשות) למטפלים יש בשפע. ברשימה עדינה ונוגעת במיוחד, שירה קמאי-פירר, צועדת בין מילים כואבות ומרגישות שכתבו מטופלים למטפליהם, ושוזרת ביניהם מחשבות והרהורים, על הסטינג, על יחסי מטפל מטופל, על אכזבות, פגיעות, כמיהות ואהבות.
אסופת המכתבים 'זיגמונד פרויד/ מכתבים', שהעיר וערך ערן רולניק, חושפת צדדים לא מוכרים באישיותו של פרויד וביחסיו עם 70 מכותבים שונים. מופיעים בה מכתבים למרתה ארוסתו כשחיזר אחריה בלהט, מכתבים מטלטלים שבהם הוא מתעד את האנליזה העצמית שבמהלכה גילה את תסביך אדיפוס שלו, אגרות מלאות תשוקה לתלמידים, תשובות מחץ למבקרים, מכתבים נדיבים ומלאי רוך לצד מכתבים בוטים ואכזריים. מכתביו מציגים את יחסו ליהודיותו, את תגובתו לעליית הנאצים לשלטון, לציונות, לאוניברסיטה העברית, את שגרת יומו כמטפל, את מחשבותיו על טלפתיה, על הפלות, הומוסקסואליות, אקולוגיה, סרטן וכלבים. הקדמת הספר המעניינת ושני מכתבים זמינים לקריאתכם.
ובפסיכובלוגיה, פרופ' עמיה ליבליך כותבת על בחירה ובחירות – הבחירות בקלפי, ושתי בחירות אמנותיות ששבו את ליבה - ספרו החדש של דוד גרוסמן - 'אתי החיים משחק הרבה', והאופרה 'טוסקה'.
•
"וצריך להעשות בן חורין באמת
צריך תמיד (גם בשגגה) להיות
מה שהיינו
לפני הרגע בו שכחנו
מי אנחנו.
צריך לגשת אל החיים (ואולי גם
אל המוות) כאל משא ומתן עסקי,
שגם אם הכל נקבע
אנו חופשיים בכל רגע
לחדש את ההתדיינות
כאילו אין לפנינו סעיפי סיכום כלל"
(ישראל אלירז)