עילית אזולאי בקלישר
פרופ. עמיה ליבליך | 31/3/2019 | הרשמו כמנויים
שמו המלא של המקום הוא "המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב" אך חובבי האמנות מכירים אותו בשם הרחוב עליו הוא שוכן – קלישר. בימי חול זהו זנב מזרחי של שוק הכרמל והוא תמיד הומה אדם ועמוס בכלי רכב. בשבת שורה על המקום שלוה מיוחדת, לפתע אפשר לראות ארכיטקטורה מעניינת בבתי הרחוב, מהם ישנים שהשתמרו, ואחרים חדשים, שעברו בשימור תהליך שילוב עם חלקים עכשויים. (אני נזכרת שקראתי שבחים על תהליך שימור הבניינים בתל אביב, ואכן רואים ברחובות המרכזיים של העיר המון בתים נהדרים שכמו הברווזון המכוער, יופיים נתגלה לפתע). הים לא-רחוק, והשוק נקי ושקט – כך שזהו טיול שבת מומלץ, שניתן להרחיב בכיוונים שונים.
הלכתי לראות את התערוכה של עילית אזולאי "בדבר השתיקות", המשתרעת על קומות 1 ו-2 של המרכז, והתרשמתי ממנה עמוקות. זוהי תערוכה שיש לי בה מעורבות מסויימת. הסיפור התחיל לפני כשלוש שנים, כשעילית התקשרה אלי בטלפון, סיפרה על עבודה גדולה שהיא מתכננת שיש לה קשר לשבויי צה"ל, וכיון ששמעה כי חקרתי וכתבתי על השבויים – שהיא קוראת להם בשם היפה 'פדויי שבי' – תשמח להיפגש עמי. תוך כדי שיחת ההכרות בטלפון אמרה כי היא קוראת עתה את 'חוץ מציפורים', ומאוד מתרשמת מספרי. "את בדיוק האדם שאני צריכה לפגוש", אמרה. מתוך סקרנות הסכמתי, והזמנתי אותה לבוא לביתי ביפו. היא ענתה מיד "לא, את מוכרחה לבוא אלי לסטודיו, גם הוא ביפו. רק שם תביני מה העבודה המתוכננת, ותפגשי גם את יתר אנשי הצוות שלי".
הסטודיו של עילית שכן אז בקומה השנייה של בניין בטון תעשייתי מול איצטדיון בלומפילד. מאחורי דלת כבדה מצאתי חדר גדול, על הריצפה קרטוני ציור גדולים, ועל קירותיו ארונות ומדפי מגירות, מלאים בחפצים. גודש שלא הבנתי. בחדר הייתה גם ספריה קטנה, ודלת המובילה אל מטבח רחב ידיים. "אנחנו נמצאים כאן שעות ארוכות וחייבים לאכול" הסבירה. אכן מעט אחרי נכנסת אישה צעירה לסטודיו ובידיה סלי מזון טרי מהשוק.
"אנשי הצוות", שעליהם דיברה עילית היו שישה או שבעה אנשים שישבו סביב שולחן מרכזי וגיליונות נייר ביניהם. עילית הציגה לי כל אחד בשמו ובתפקידו. בדימיוני צייר הוא אדם בודד מול כן ציורים, בידו מכחול ופניו מהורהרים. מעולם לא חשבתי על כך שעבודת הצייר מצריכה לעיתים צוות רב מקצועי. בצוות של עילית היו תחקירנית, בלשנית, במאי ודרמטורג, ועוד עוזרים אחדים. והנה צורפתי גם אני לתרכובת. אכן עילית היא אמנית התרכובת, כפי שגיליתי לימים.
מטרת הפגישה הייתה שאספר לצוות על המחקר שערכתי על שבויי מלחמת ההתשה, ועל ספרי "חוץ מציפורים". בראשית המפגש הסבירה עילית מה הפרוייקט שתכננה אז. אציג כאן את עיקרי הדברים: עילית היא מעין ארכיאולוגית של מבנים. היא אוהבת לחטט בנסתר שבתוך קירות, לשלוף מתוכם חלקים גדולים וקטנים ולעצב מהם הרכבים חדשים, אותם היא מצלמת. התוצר האמנותי הסופי הוא קומפוזיציה מורכבת וצבעונית אותה היא מצלמת בטכניקה מיוחדת שפיתחה. העצמים שבצילומיה כמו חיים – למשל מערכת צלחות, שיש צורך לגעת בהן כדי להווכח שהן דו ממדיות. בעולם האמנות העכשווית קוראים לתוצר שכזה "דימוי" – לא ציור, לא פסל ולא צילום, אלא משהו אחר. חן תמיר, עורכת החוברת המפורטת הנלווית לתערוכה בקלישר, קראה לעילית, ובצדק, מי ש"מקשיבה לבניינים" או "קוראת אותם". מיד זה העלה בדעתי את זבאלד, הסופר הגרמני במסעותיו בערים שונות, ואת גיבור הרומן הגדול שלו "אוסטרליץ", שביקר בניינים נטושים, דרכים ותחנות רכבת והפיק מהם רבדים של רגש, זיכרון וחוויה. (אולי אין זה פלא שעילית מתגוררת עתה בברלין, חשבתי בקלישר אתמול.)
באותה פגישה ראשונה ביני לבין הצוות הסבירה עילית כי במשך השנתיים האחרונות היא מהלכת, מצלמת ואוספת שברים ומיני פסולת בניין בבית ההבראה המדורג הידוע של ההסתדרות, שתכנן יעקב רכטר בזמנו, ועתה הוא עובר שיפוץ רציני לקראת הפיכתו לבית מלון יוקרתי ומרכז אמנות בשם "עלמא" (מה שכידוע קרה בינתיים). בשוטטות זו גילתה על פי סימונים מתחת לצבע הקירות, שהאתר היה בעבר מחנה של צה"ל. היא חקרה וגילתה כי אחרי מלחמת יום כיפור היה המקום מתקן לשבויים ישראלים שחזרו מסוריה וממצרים, שם נבדקו וטופלו מבחינה בריאותית, אך גם קיבלו הערכה פסיכולוגית ובמיוחד נחקרו על המידע שגילו בחקירותיהם בארצות האויב. השהות במקום הייתה כהמשך הגיוס, כלומר בכפייה, ולא ניתנה לשבויים המותשים האפשרות לחזור הביתה לפי רצונם. החקירות במתקן, שניסו לגלות אם נמסרו לאויב סודות ביטחוניים, היו בעיני השבויים מאוד לא נעימות, ואפילו אכזריות כפי שטענו אחדים בדיווחים פרטיים וציבוריים. וכך דרך קירות הבניין מנסה עילית ללמוד את הסיפור, כלומר לגלות כיצד משמר החומר את האימה, הזיכרון והסבל של מה שהתרחש במקום לפני כ-40 שנה...
הסברתי לעילית ולצוות שלה כי השבויים "שלי", שהיו בכלא במצריים למעלה משלוש שנים, לא נעצרו במתקן ישראלי זה בשובם, משום שהסודות שיכלו לגלות כבר מזמן התיישנו. בכל זאת התבקשתי לספר על המחקר שלי, נשאלתי שאלות אין-ספור, וישבתי עם הקבוצה למעלה משעתיים. נזכרתי והזכרתי ידידים מרובים בני גילי, ששרתו במילואים כפסיכולוגים בצה"ל, והשתתפו בצורה זו או אחרת בתהליך קליטת פדויי השבי בחזרה ארצה. לא כולם גאים במה ואיך עשו מה שעשו...
במשך שנים כתבה לי עילית על הפרוייקט והתקדמותו. ידעתי שהיא ניסתה להיבחר לייצג את ישראל בבינאלה בונציה – ולא זכתה בכך. אחר כך שמעתי מאביה, בעל חנות תקליטים עתיקה בכיכר השעון ביפו, שיחד עם משפחתה הקטנה עברה להתגורר בברלין. והנה מסתבר כי העבודה בכל זאת נעשתה ועתה היא מוצגת בקלישר תחת הכותרת "בדבר השתיקות". אפילו אני מקבלת קרדיט שם על תרומתי הדלה.
לא אעיז להסביר מהם הדימויים המוצגים בבניין, שאינם ניתנים לתיאור מילולי. בגדול אומר כי הקירות מדברים, אם יש שומעת כל כך מחוננת כמו עילית, המעבירה אלינו את חוויותיה. עולם מלא של דברים שכוחים ושבורים, שהופכים תחת ידי האמנית לשפה של היסטוריה, זיכרון, סבל ומחאה. עמדנו, חברי ואני, נדהמים, מצביעים זה לזו על עוד צילום פרופיל, עוד צללית של ארון או כסא, פיגומים שלא יולידו שום בניין, מדרגות שאינן מובילות לשום מקום. עולם שהיה ואיננו. תודה עמוקה לעילית שדואגת שלא יישכחו כולם, עדיין לא.
