אם זוכרים העולם עגול. אם לא זוכרים העולם שטוח ויש לו קצה

ימים רוטטים – יוצאים ממצרים, עוברים דרך הגטאות ומחנות ההשמדה, נזכרים בכל המלחמות כולן, מבכים את  הנופלים, ומיד מנסים לזנק ולעמוד זקופים לחגיגות יום העצמאות. הנפש הלאומית מטולטלת, וזו של מי שחיים עםהאין הפרטי, לא כל שכן. ובין הימים שזור הזיכרון - מה זוכרים, ואת מי זוכרים ואיך? האם כדי לזכור צריך להתאמץ ? מה נצרב בתודעה תוך כדי תנועה, ומה ערכה של השכחה בתוך כך?יחסי אחים תופסים מקום מרכזי בחיינו, אולם ההתייחסות אליהם בתיאוריות הפסיכולוגיות, בחדר הטיפולים ובהכשרת מטפלים דלה לעומת יחסי הורים-ילדים. יום העיון של האגודה לטיפול משפחתי ניסה לגשר על הפער באמצעות דיון נרחב בסוגיות שונות הקשורות לחוויית האחאות, ובהן מורכבותם של יחסי אחים ואובדן האח הסימבולי או הממשי כתוצאה מאירוע טראומתי. סקירתה של דנית רחמילביץ מציגה דוגמאות רבות ל"קול האבוד" של האחים, המלוות במחשבות על הסוגיה המורכבת של מציאת מקום בטוח בין השווים לנו והפחד לאבדו. 'בחירת העורכת' לשבוע זיכרון זה הוא מאמרה של נורית ענבר-וייס העוסק ברגישות בהתמודדות עם אובדן על פי התפיסה הדאואיסטית המציעה התבוננות ייחודית ומעוררת השראה על שאלות הנוגעות למוות ואבל. ופרופ' עמיה ליבליך מהרהרת בתקופה הזו בשנה בין ניסן לאייר, בה נולדת מדי שנה הזהות הקולקטיבית, ומבקשת בכל זאת להקדיש את הזיכרון הפעם לאישה אחת שנספתה בשואה. שירלי כהן מתחקה אחר הדרכים שבהן מתארגן גוף האדם אל מול גישות חברתיות ועמדות תרבותיות, באמצעות הפריזמות של הגישה ההתייחסותית במסורת הפסיכואנליטית ושל הפסיכותרפיה הגופנית. הגוף כישות פוליטית, ממלכה שבתוכה מתקיימים מאבקי כוחות, המפקחים על חופש התנועה ועל השיח – האם בלי להבין מאבקי כוחות אלה, תוכל להתקיים עבודה טיפולית משמעותית בעלת בסיס איתן?. ורות נצר הולכת אחרי הסרט 'הולכת רחוק' המתאר מסע של צעירה בת 25 הצועדת במשך שלושה חודשים בנופים מפעימים כשהיא נושאת על גבה תרמיל גב ענק ממידותיה, במסע אל עצמה, שאינו מבוסס על תובנות פסיכולוגיות אלא על חוויה רגשית .

"...אם זוכריםמתארכת הדרך, ואם לא זוכרים, הדרך קצרה, מהירה וגשריה תלויים על בלימה. אם זוכרים העולם עגול. אם לא זוכרים, העולם שטוח ויש לו קצה". (מתוך השיר 'או שזוכרים', מאת גיא פרל, בספרו 'יש נקוה מעל לראש שלך', הוצאת הקיבוץ המאוחד)