יש בכי נורא ביקום

החירות מאחורינו ולפנינו יום השואה. בפסח קראנו שחייב אדם לראות עצמו בכל יום כאילו יצא ממצרים. קשה שלא להרהר בחובה הלא כתובה שחלחלה אל נפשותיהם של לא מעט בני דור שני (ושלישי), לראות עצמם כמי שמעט היו שם. כ'ניצולים' או כ'קורבנות', כהוכחה לאפשרות התקומה או כהמשך נוגה של היסטוריה גדועה. מה נשתנה?בחירת העורכת לשבוע הזה מחזירה אלינו את מאמרה המרתק של רות גולן, הכותבת על טראומה ועדות כמפגש מוחמץ עם הממשי וכאפשרות להתפתחות מודעת. דרך השוואה בין שני מקרים של עדות אישית, הקשורים שניהם בשואה, מציגה שני אופנים של עדות כדרך התמודדות עם חוויות טראומטיות ושתי עמדות אפשריות מהן האדם מעיד את עדותו. בעוד החזרה הכפייתית מבטאת ניסיון בלתי אפשרי להעיד, הנידון לכישלון בשל חוסר הכרתו בתנועה המתמדת בזמן, מציגה גולן אפשרות אחרת המציעה התפתחות רוחנית מתוך הטראומה. כמו כן, ריכזנו עבורכם מאמרים וסקירות מעניינות שעוסקים בסוגיות פסיכולוגיות שונות הנוגעות לזיכרון השואה והטיפול בניצולים וצאצאיהם - על העברה בינדורית כפי שהיא מתבטאת בקליניקה, התשוקה לחיים בקרב משוררות יהודיות-גרמניות אחרי השואה, מצבם הנפשי של ניצולים מזדקנים ועוד. מלבד זאת, התפרסמו השבוע באתרנו עוד חומרים מעניינים - אנשים חולים ונכים מתמודדים עם כאב גופני, עם פחדים, עם בושה, עם השפלה ועם תחושות כגון בדידות וניכור. הם מבקשים מאיתנו נוכחות מקבלת והכרה בגופם על פגיעותו ושלמותו. לאופן שבו אנו פוגשים את האדם הסובל מפגיעה גופנית השפעה מכרעת על התהליך הטיפולי. שמית קדוש מציגה שני תיאורי מקרה, המבהירים את הקשיים ואת האתגרים שבמפגש הטיפולי עם הגוף הפגוע. היא מתארת דרכי התמודדות כגון פיצול וניתוק, שלעתים הן בלתי נמנעות, וגם רגעים של מפגש אמיתי, הכוללים התמסרות משותפת ונשיאה הדדית של סבל גופני ונפשי, מתוך עמדה של נוכחות מקבלת ומכילה. רגעים כאלה טומנים בחובם פוטנציאל מרפא. מרתק ומומלץ. איילת וידר כהן פגשה בחדר הטיפולים אישה חרדית חרדה, שביקשה להתגרש מבעלה. כלפי חוץ היה נעים ומכבד, אך בתוך הבית פנימה מתעלל ואלים. לדבריה מצרפת וידר שיר שכתבה האישה לבית הדין הרבני - מטלטל ומעורר מחשבה על אבחון ואבחנה דקה, על הקנקן ומה שבתוכו, ועל 'פמיניסטיות מתחת לפאה'. גיא פרל קורא בספר שיריה של אוריה קדרי 'לפני שתפגוש אותי המלה', ועוקב אחר צעדיה של ילדה קטנה המהלכת בעולם אפלולי כיער, בו נסתרת הילדות אך גם אפשרות המוות. וספרה של ד"ר רות אנגל – אלדר מבקש לקרוא תיגר על הפסיכולוגיה הקלאסית המגבילה את קיומנו ל'גוף ונפש' ולהתמקד ב'רוח האדם'. שבוע טוב

" יש בכי נורא ביקוםכאילו מת האל הטוב והמטיב והצל העופרתי צולל מטה עגום וכבד כקבר ... בוא, מתחשק להתנשק, קום נוקש הגעגוע ביקום שבו מבשיל אז כורח מותנו". (חלק מהשיר 'סוף העולם' מאת אלזה לסקר שילר, בתוך: סוף העולם – מבחר מהשירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, תרגום ועריכה: אשר רייך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013)