קבוצת 'השבר-והתיקון' שלי
ארנון רולניק | 1/7/2011 | הרשמו כמנויים
עברית שפה לא פשוטה. על מה אני הולך לקרוא כאן, שואל הקורא, על הקבוצה של ארנון? על השבר של ארנון? או על התיקון שלו? לאט לאט. יותר קל להתחיל בדיבור על הקבוצה. אני נמצא מזה כשנה כמשתתף בקבוצה הנקראת "שבר ותיקון". פורמלית מוגדרת הקבוצה כ"בית המדרש" אשר הוקם בשיתוף פעולה בין הארגונים "קולות" ו"מסר" - המרכז הארצי לסימולציה רפואית בבי"ח ע"ש שיבא, בתל-השומר.
קצת על הקבוצה
הקבוצה כוללת מטפלים מעולם הרפואה, סיעוד, בריאות הנפש והרווחה ומאפשרת למשתתפיה לעבור תהליך אישי וקבוצתי המשלב את שני עולמות התוכן: עולם הטיפול ועולם ההגות היהודית. מטפלים אלו מתמודדים מידי יום עם מציאות של עולם חולה וסובל. עולם של שבר. מציאות זו היא מציאות של מתח מתמיד, בין חוסר האונים האנושי ומוגבלות היכולת של המטפל, לצד התלות המוחלטת של המטופל במטפל. בין האתגר הגדול של הצלת חיים, וחוסר היכולת לשלוט בסדרי עולם. בין הנטייה החזקה 'לעשות' - מול חוסר היכולת והקושי 'להיות'. בין ההכרח להפגין סמכות, והקושי להכיל מבוכה. לא תמיד אפשר לתקן טעות, וקשה עוד יותר להודות בה, כאשר הטעות הזו נוגעת בגבולות של חיים ומוות. (ראו אתר 'קולות')
הקבוצות ואני
ללא ספק, כאשר אני מגיע אל קבוצת 'שבר ותיקון' שלי אני מביא עימי את התנסותי האישית עם קבוצות. את הכשרתי כמנחה רכשתי אצל ד"ר אברהם בנימין, (מחבר הספרים "הראיון המסייע", ו"התנהגות בקבוצות קטנות"), אדם מופלא, רגיש ואנושי, המייצג בעיני את האסכולה ההומניסטית שנמחצה לה בין קרבות הענק של המחנות הדינמים והקוגניטיבים. אברהם ראה את התהליכים בקבוצה אף שעיניו לא איפשרו זאת. הייתה זו הנאה צרופה להשתתף אצלו בקורס מנחי קבוצות. הרגשתי תמיד עיוור לעומת ד"ר בנימין הרואה כל כך טוב. בהמשך דרכי, לאחר שהפכתי כבר לפסיכולוג קליני מומחה והשתתפתי במרתונים דינמים במה שהיה אז סמינר ערד (היום גינוסר), חשתי עצמי כנדחף לעבר "התפשטות" מחד, (כציפייה מהקבוצה) ולדיבורים מסוג "הקול של הקבוצה אומר כך וכך". כך התחלתי להתרחק מעולם הקבוצות.
אלוהים כמשתתף בקבוצה (??)
והנה באה חגית הרבה (מלשון רב) ומנחה אותנו בקבוצת 'שבר ותיקון'. והחוויה היא חדשה, אחרת. אנחנו משוחררים מעיסוק מתמיד ב"תוכן – מול תהליך", כאשר ואנו היהדות נכנסת כשותפה שלישית בקבוצה. ומשתמשים באסוציאציות שלנו לדיבורים שלה (של היהדות) כבסיס להרחבת הנפש. הרבה כבר נכתב על הפסיכולוגיה הקלינית של המאה שנה האחרונות כמייצרת –שלא בטובתה- עיסוק יתר בעצמי – עד לרמה של עידוד הנרציזים. לעיתים זה נראה כי העיסוק בטרנספרנס בטיפול גם הוא לפעמים הופך למטרה לכשעצמה, ומזניח את השאלות החשובות של ייעוד ומטרות. והנה יש משהו בקבוצה זו של 'שבר ותיקון' שמאפשר לנו להתחבר למשהו מעבר (הקדוש ברוך הוא כבר אמרנו?) ולהניח לתהליכים בין אישיים לזוז הצידה ולא לתפוס את עיקרה של הבמה.
פסיכולוגיה ויהדות נפגשות
אתן דוגמה לכך: באחד ממפגשי הקבוצה התעמקנו בפרשת 'לֶךְ לְךָ'. הפרשה פותחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". (בראשית י"ב, א) כל אחד מחברי הקבוצה התבקש לשתף את עמיתיו באסוציאציות שלו למשפט זה. היו רבים שהתייחסו – בעיקר העולים החדשים-ישנים בתוכנו התייחסו לחוויה של ההגירה ושיתפו בתהליך העלייה שלהם. אני דווקא מצאתי עצמי שקוע בפירוש של רש"ר הירש, המדבר על ההרחקה מהסביבה המוכרת הבטוחה: "לך לך" – לך לעצמך בבדידות ! ... לך לעצמך, בדרכך שלך, לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה" (רש"ר הירש לבראשית י"ב, א) דומני גם שהקב"ה מראה הרבה אמפטיה בכך שהוא מבטא את השלישייה העולה בסדר הכאב: ארצך/מולדתך/בית אביך כאילו אומר "אני מבין שזה קשה, מאוד קשה, נורא קשה". (שזוהי כמובן חזרה גנרלית לדרישה קשה ונוראית הרבה יותר - קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת). עבורי היה עניין מיוחד בכך שאברהם נדרש לשנוי זה בגיל לא צעיר היות ואני מוצא עצמי מועסק ביכולת לשנוי גם במחצית החיים. בשונה מטיפול, דומה שאלוהים לא מניח לאברהם להתאבל על האובדן והוא ישר מבטיח "כמה טוב יהיה" : "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶך". אם תרשו לי את העמדה המתנשאת של להיות סופרווייזר למטפל זה של אברהם, אני הייתי מחכה עם ההבטחות. הייתי נותן לאברהם לבטא את הצורך שלו בלהיצמד למוכר, לבטוח, לכל מה שהיה חלק ממנו.
אבל אז הקב"ה מפתיע במשפט קוהוטיאני פר-אקסלנס: "וֶהְיֵה בְּרָכָה". עבורי זהו ביטוי של הנאתו של אלוהים מאברהם, כאב הרווה נחת מילדו. האסוציאציה שלי למשפט זה היא של ההורה המסתכל על הילד שלו ב gleaming eye. כאילו אלוהים אומר: "אתה בעצמך, אברהם, תהיה מקור של נחת, לעצמך, לילדיך, וגם לבוראך". כך אב צריך להיות, לא?. מדהים לראות עד כמה פסיכולוגית העצמי מוצאת את ביטוייה בעולם היהדות.
