אני אומרת, שזה כל כך פשוט כשזה בסרט
עלון פסיכולוגיה עברית | 9/11/2014 | הרשמו כמנויים
'תראו את זאתי, חיה בסרט' - סלנג פופולרי, שמבקש לסמן, בזלזול מה, כמה מופרכים הדברים, מבוימים, מלאים ברגעים דרמטיים ומהלכים טראגיים - הסרט כתצורה מוגזמת של המציאות. אלא שבשבוע כמו זה החולף, בו ציינו 19 שנים להרצחו המטלטל של ראש ממשלה, וכשברחבי הארץ המתח בין יהודים לערבים רוטט וגובה קורבנות. אפשר לחשוב לרגע שכולנו שותפים בהפקת ענק סוערת שיוצאת בכל יום מחדש לאקרנים, שם מקומי: מדינת ישראל, שם על זמני: החיים בכבודם ובעצמם.
רצח האב בקריאה הפרוידיאנית והלאקניאנית, רצח הקיסר בגרסה התיאטרונית של שייקספיר ובגרסה הקולנועית העכשווית של האחים טביאני - כל אלה שימשו עבור אורנה קסטל ברשימתה האקטואלית להבנת החברה הישראלית בצל הירצחו של יצחק רבין. הניתוח המעניין הזה שראה אור לפני שנה, רלוונטי ומעניין גם היום. יואל בלום מבקש להציג חלק מהחשיבה התאורטית של כריסטופר בולאס דרך בחינת יחסי מטפל-מטופל בסרט 'סיפורו של וויל האנטינג', בכיכובו של רובין וויליאמס ששם קץ לחייו לפני מספר חודשים, ומקדיש את המאמר לזכרו. ולצד שני מאמרים 'קולנועיים' אלה, ספרה החדש שלרות נצר 'נפש הקולנוע' עוסק בניתוח יסודי ומעמיק של הקולנוע כראי לנפש האדם. פרק מהספר העוסק בדמותו של הקורבן הגואל במיתוסים ובקולנוע, זמין לקריאתכם.
עוד השבוע באתר - אלון אבישר פותח לנו במאמרו צוהר אל חוויתם של נערים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז בנוגע לתהליך האבחון והטיפול התרופתי. כיצד תופסים נערים את האבחנה ומה הם מרגישים כשהם נוטלים ריטלין? מומלץ לאנשי מקצוע העובדים במערכת החינוך ובכלל. בבלוג 'כתיבה יצירתית' משתפת אותנו מאירה בן זקן בחוויותיה מטיפול ב'ילד סערה'. ו'בשפיות זמנית' תוכלו למצוא ריכוז של כמה מהפרסומים החשובים שהצטרפו לאחרונה לשיח הציבורי סביב סוגיית הזיכרונות המודחקים.
שבוע טוב, סרט טוב.
"..אני אומרת
שזה כל כך פשוט
כשזה בסרט
אני אוהבת רק איתך לשבת
מול המסך הזה שבקולנוע
אני אוהבת ת'קולנוע.
ועכשיו כוכב הסרט משמאל
לא לנשום כי הוא הולך על גדול
בקפיצה הוא משתק את הרע
עוד מכה והוא נפצע, לא נורא
אין לו זמן כי הוא צריך להספיק
להציל את הבלונדינית ההיא
ועכשיו היא תתאהב בו כל כך
ואני אזיל דמעה כאן בחושך..".
