כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים
עלון פסיכולוגיה עברית | 11/4/2014 | הרשמו כמנויים
ערב פסח, הזמן קצר והמלאכה מרובה, על כן לא נכביר במילים ונגיש לכם בשמחה את שלל הטקסטים מעוררי המחשבה שעלו השבוע באתר' מהם תוכלו להינות ברגע שריח האקונומיקה יתפוגג וחג החירות יכנס לתוקפו (ובעצם - חלקם רלוונטיים מאד לליל הסדר ומזמינים להרהור-הרגשה חדשה לקראת החג, אז מומלץ להציץ עוד קודם לכן) :
אורנה אפק מצטרפת לדיבייט המתמשך בשדה בין גישות הטיפול וכותבת על יתרונות הטיפול הדינאמי, לעומת טיפולים ממוקדי סימפטום. אפק טוענת שטיפולים ממוקדי סימפטום עשויים להקל באופן נקודתי על המטופל אך להחמיץ הזדמנות לשינוי מהותי ועמוק שיאפשר למטופל איכות חיים טובה יותר. מה דעתכם בעניין? מוזמנים להגיב. גם הדיון סביב יעילות השימוש בתרופות פסיכיאטריות ממשיך והפעם - טור דעה נוקב ומטריד של ד"ר טניה פיינשטיין - שקראה את סדרת המאמרים 'תרופות פסיכואקטיביות - לא מה שחשבתם' ומבקשת לשרטט תמונת מצב של מתן תרופות פסיכיאטריות במסגרת השירות הציבורי, ויעילותן, כפי שזו נשקפת מעיניה כפסיכיאטרית המנהלת יחידת יום. טקסט מעורר אי נוחות על חוסר האונים של המטפלים, הסיזיפיות של הטיפולים התרופתיים והסבל של המטופלים. מומלץ ביותר. מוזמנים להגיב גם בעניין זה ולשלוח טורי תגובה לטור התגובה. ועוד באותו עניין - אחרי שפרסמה לפני שבועיים טור מעורר הדים ותגובות שעסק בקשר בין שימוש בתרופות פסיכיאטריות והיכולת לשאת כאב נפשי, מגישה לנו אסתר פלד טור המשך בו היא מבחינה בין הזווית האישית של סוגיה זו לזווית התרבותית ומבקשת להבהיר בפנייה ישירה אל מי שנוטל תרופות - 'אל תצטדקו, אל תתנצלו, תחשבו'. ד"ר ארנון רולניק ראיין את ד"ר חביבה אייל, ממיסדות מכון שינוי ומשוחח איתה על טיפול משפחתי, זוגיות ושמחה. גיא פרל עוסק דווקא בכאבי-משפחה ומנתח את שירתה של דורית ויסמן דרך שיר מטלטל העוסק ברצח על רקע כבוד המשפחה.
טקטסים שונים לקראת החג עוסקים כולם באפשרות לצאת לחירות ובכוחות המניעים שינוי שכזה -
ב'בחירת העורכת' תמצאו ראיון עם הפסיכולוג גבי שטרנגר על המסע בין עבדות לחירות המתגלם בליל הסדר, המהווה בפני עצמו הזדמנות לצמיחה - חיבורים מעניינים בין רעיונות פסיכואנליטיים לרעיונות המוצגים בהגדה שיכולים להוות קרקע מעניינת לשיחה בסדר המשפחתי. גם ערגה דרורי לוקחת אותנו למסע מרגש - לצידו של הכוכב הישיש של הסרט 'נברסקה' - מסע בו הגבול בין 'אמת' ל'פיקציה' מטושטש כהוגן ומעלה תהיה לגבי ערכה של האמת לעומת הבדיה ותפקידה הרגשי של זו האחרונה. על מסעות בהם הדרך עצמה היא המטרה ועל החיבור בין משאלות לב למציאות המתאפשר רק בנוכחות אמפתית של מלווה טוב דיו. איילת וידר-כהן מדגישה גם היא את תפקידה של האמפתיה במסע אל החופש - כשהיא כותבת על האלמנטים בסיפורם של משה ומרים, בת פרעה ואביה האכזר, שאפשרו לגאולה להתממש בסופו של דבר - על החמלה כמסוגלת לעמוד מול מציאות של אימה ורוע, להתניע שינוי ולהוביל לגאולה נפשית. אל שתי האחרונות מצטרפת נורית ענבר-וייס שכותבת על החופש לצמוח - והפעם דווקא על תנועה פנימית - על תפקידו של האדם בבחירה בהתנסויות המקדמות את צמיחתו הנפשית. האם יכול אדם לבחור בחירות? ונסיים ביחס לחמץ כמעין מקרה מבחן לשאלה הנוקבת האחרונה - יעל סלסקי בשיר אהבה לחמץ - אויב מבית שיש להשמיד, או דווקא קטליזטור לקבלה עצמית?
נחזור לאחר החג
חג שמח ושבת שלום!
"כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים
...
כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים..."
(מתוך: כל אדם צריך מצרים, אמנון ריבק)
