קנאה: שירים והרהורים בעקבותיהם / רות נצר
חברי הקהילה | 21/6/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
קנאה
הקנאה מאררת
הקנאה מעוורת
הקנאה נוטרת
היא חמדנית
הקנאה בולמת
הקנאה צוררת
הקנאה סובלת
היא נקמנית
הקנאה מקטינה
הקנאה מכפישה
הקנאה אוטמת
היא קמצנית
הקנאה משפילה
הקנאה מכאיבה
הקנאה מעליבה
היא פחדנית
כתיבת-עיבוד השיר הזה לקחו ממני זמן רב. בשונה מרוב השירים. תהיתי מדוע. אפשר משום התוכן הקשה. אפשר משום הכורח לדייק באמת העירומה של הרגש הקשה הזה שקשה לדבר עליו, ולכן גם קשה לדבר עליו מבלי להסוות אותו ולהתעטף בדימויים כדרכה של שירה. ולא התעטפתי כאן בדימויים.
ולדייק פרושו לדייק באיכות השירית, ובמוסיקה שתתאים לתוכן. בסופו של דבר השיר אמנם מכה בקורא כפטיש נטול רחמים, מלה מלה בסלע. מלים קשות שקשה לקבל שהן חלק מתכונות נפשנו. אבל זה מה שהן. ללא כחל ושרק. ללא צורך להצטדק ולהסביר. המבנה והמקצב האחיד של בתי השיר והסיגור החורז את השיר שוב ושוב בכל בית, כחגורת בטחון מהודקת, מבטאים את ההכרחיות הבלתי נמנעת של חוק טבע, שמתגלם באיכות החוזרת על עצמה, שהיא מהותו של חוק הטבע: הכל חוזר על עצמו בכל תופעת טבע ובכל נפש ונפש.
השיר אינו מספר עלי בגוף ראשון. אני לא מספרת היכן פגשתי בקנאה. גם אין זה חשוב. ודאי שפעמים רבות. נקל לכתוב בהכללה, ונקל לדבר על הרגש עצמו שפועל בנו, מתוך הכרה שכולנו בעלים של אותם רגשות, שרבים מתוכם אינם אהובים עלינו והיינו רוצים להכחיש אותן. השיר מבקש להסיר את ההכחשות. לכן הוא עירום וחשוף ותמציתי במילותיו.
הדבור המכליל שמתאר רשימת תכונות-רגשות מזכיר את רשימת האשמות שהמתפללים מכים על חטא עליהם ביום הכיפורים: אשמנו, בגדנו, דברנו דופי, וכו'. אבל הוא גם מסיר את האשמה והבושה הכרוכה בדרך כלל ברגשות אלה. זוהי רשימת מצאי בלתי נעימה שהיא טבעו של העולם. וככה זה.
הנושא של השיר היא הקנאה. כאילו שהקנאה היא גוף נפשי אוטונומי שמפעיל אותנו ולא אנחנו הבעלים שלו.
ועוד דבר – אחרי שהשיר נכתב זיהיתי שהוא מהדהד בתוכו רמזי אסוציאיציה לטקסט בברית החדשה, באגרת הראשונה אל הקורינתים:
האהבה סבלנית ונדיבה
האהבה אינה מקנאת
האהבה לא תתפאר ולא תתנשא
היא לא תנהג בגסות
לא תדרוש טובת עצמה
לא תרגז ולא תחשוב רעה
האהבה לא תשמח בעוולה
כי בָאמת שמחתה
היא תכסה על הכל
תאמין בכל
תקַוה לכל
ותסבול את הכל
האלוזיה לטקסט הזה היא גם במבנה המשפטי, בדבור המוסיקלי החוזר על עצמו, שיש לו איכות שמאנית סוגסטיבית וגם בהיותו עוסק בתכונת נפש.
אלא שבמקום האהבה, הרגש האולטימטיבי שהאל מזוהה איתו, והאדם משתוקק אליו, מובא כאן היפוכו המוחלט – רגש קשה של קנאה שמעורר עוד ועוד רגשות קשים שהם היפוכה הגמור של האהבה. במובן הזה השיר על הקנאה הוא שיר התרסה על ההתייפיפות האוהבת שמציבה לאדם רף אהבה גבוה מדי, רף אהבה מיוחלת, אלוהית כמעט, שמתכחשת לרגשות הנמוכים הטבעיים בתוכנו. שיר הקנאה מתאר את הקנאה כתופעת טבע. כקיימת. תופעה שכרוכה ברגשות מעוררי מצוקה. ואינו מבקש לשנות ולהתמיר אותה.
מתברר אפוא שההכרה המתבוננת ברגשות העכורים היא המאפשרת לנקז אותם ולחולל בהם שינוי אפשרי.
אני נזכרת במוטיב הקנאה בשירים קודמים שלי, מתוך ספרי 'אשה – שירים ורישומים':
האם נאמנות
האם נאמנות הניעה אותה או רוע תמים - האם מיושר או מזדון סמוי אמרה
מה שאמרה – אילו היתה לה רפסודה היתה זונחת אותה אחרי חציית הנהר
אולם חציית הנהר אינה נגמרת ומה גם המים.
המים מוריקים ומקיאים עצמם - האם מקִנאה דִברה או מאהבה - החול הסופג הכל
מתאים עצמו למדרך כפותיה, מוחל לכל, האצות נדות ונעות בתבונת חלוף של הנהר.
ובשיר נוסף:
כשהקנאה עוברת
כשהקנאה עוברת, אני מתפייסת לחשוב
שהשירים שלה באמת טובים.
אבל הקנאה לא עוברת. ואי
אפשר להבין למה כולם אומרים
שהכתיבה שלה זה משהו.
אני מנסה לכתוב פשוט כמוה
כמו שהחיים; להניח דברים אחד ליד השני.
אז מתברר שהם בכלל לא בנליים.
דווקא כך הם נצלבים בזכרון.
אני מנסה לעשות הכל כדי שיחשבו
שגם אני משהו. זה לא עוזר. אני
סתם אחת שרוצה שהעולם
ימחא לה כפיים, כאילו
שאז אִנַצֵּל
בהכרות שלי עם עצמי איני חווה עצמי כמי שהקנאה מפעילה אותה באופן מיוחד, אחר או יותר מאחרים. במובן מסוים הקנאה מדרבנת אותי למצות את יכולתי. למה אפוא אני כותבת עליה? מן הסתם כפי שאני כותבת על רגשות רבים אחרים. גם זה אופן של מיצוי.
רות נצר
http://www.hebpsy.net/s....asp?id=5315
