כל הפסיכותרפיה על רגל אחת
עמית פכלר | 31/5/2011 | הרשמו כמנויים
אהוד, מנהל משרד עורכי דין, נהנה להשקיף מרום הקומה ה-24 על גגות העיר וסביבותיה. הוא כבר כמעט שכח את הימים הרחוקים בהם כונה "גמד" ו-"נמוך" ברחובות ילדותו. אפשר לומר שביום בו מונה לשותף בכיר, הפסיק הגובה שלו להציק לו לגמרי. כעת הוא נהנה מהמשרה, מהכיבודים, מהמעמד. גם שולה המזכירה חביבה אליו תמיד ויש להם אותו חוש-הומור: עובדה, היא מקבלת ברוח טובה את העקיצות שהוא שולח לעברה בעניין המשקל שלה, קורא לה בחיבה "פרה", מפטיר מעל לצלחתה בארוחת הצהריים "מה קרה לדיאטה?" ומתלוצץ שהוא מופתע מחדש בכל פעם שהיא מצליחה לעבור בדלת.
טוראי קובי חלם להיות גולנצ'יק. בטקס הזוּבּוּר המסורתי בטירונות, בשכבו בבוץ הקר שליד בסיס האימונים בשלוש בלילה עם פלאנלית מגולגלת בפיו, נשבע טוראי קובי שלעולם, ל-ע-ו-ל-ם לא ישפיל טירונים כשיהיה וותיק בפלוגה. כעבור שנה וחצי הגיעו טירונים חדשים לבסיס, וסמל קובי עשה להם 'הקפצה' ופקד עליהם להשתרע על קרקע השדה הקוצני וליצור, באמצעות גופם השכוב, את המלים: "גולני עוצמה ורגש". בכל זאת, מסורת לא מפרים.
שבועיים אחרי שנטָשה באה לבית הספר החדש, הכריזה מלכת הכיתה עומר שלנטשה יש "מבטא מוזר" ו"חולצות של זקנה" ולכן אסור לשתף אותה במשחקים בהפסקה. נטשה בכתה בלילות ונשארה לבדה בכיתה בימים. אחרי פסח הגיעה לכיתה תלמידה חדשה, הודיה. סיפרו שהבית שלה נהרס בהתנתקות מגוש קטיף. עומר המציאה לה שם מצחיק וביחד עם נטשה החליטו שאם הודיה תמשיך לשתוק בשיעורים לא תהיה ברירה אלא להחרים אותה, שתפסיק להיות כזאת מתנשאת.
חצי שנה לאחר שילדה את אפרת, היה ברור שמיכל מחזיקה את בתה התינוקת באופן ייחודי משהו. מיכל נהגה להחזיק את אפרת בידיים פשוטות קדימה למלוא אורכן. ללא כל סיבה נראית לעין, לא הצליחה מיכל להביא את עצמה לאמץ את אפרת אל ליבה ולערסל אותה בזרועותיה כמו האימהות האחרות. כעבור שנתיים סיפרה אמה של מיכל, שכאשר נולדה היו שתי זרועותיה של אמה מגובסות לאחר תאונת דרכים קשה, ובמשך השנה הראשונה לחייה החזיקה את מיכל בתנוחת 'רווח-ידיים-לפנים-שים' (הדוגמא הזאת היא עיבוד של תיאור בספרו של סטיבן מיטשל, "התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות").
*
מה הקשר בין הסיפורים המבאסים-משהו שלעיל לבין קיצור תולדות הפסיכותרפיה?
אז ככה. אל הלל הזקן, מספרת מסכת שבת, בא גר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. הלל ענה, בתרגום מארמית: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך. זאת כל התורה כולה, וכל היתר – צא ולמד". הלל הזקן זיהה אדם במצוקה, במשבר זהות – גר – וידע מה מנת חלקו של האאוטסיידר; הלל ידע שהמכשול הקשה ביותר שניצב בפני האדם השלם והמאושר הוא ההתגברות על היצר לפגוע: בעצמי ובאחרים (שזה אותו דבר, בעצם).
מזמור ל"ד בתהילים ממליץ: "סור מרע ועשה טוב"; אפלטון, בדיאלוג בין סוקרטס לגורגיאס, טען שאנו פוגעים זה בזה מבלי דעת; המשפט הראשון בשבועת היפוקרטס היא "הימנע מלגרום נזק"; וחוק הרובוטים הראשון של אסימוב הוא "לא יפגע רובוט באדם ולא יאפשר פגיעה באדם על ידי מחדל מצדו"(רק תחליפו את המילה 'רובוט' ב-'אדם' ותקבלו את אותו עיקרון בדיוק).
אחר כך באה גם הפסיכואנליזה. פרויד דיבר על חזרה כפייתית (או 'כפיית חזרה',repetition compulsion), ונתן כדוגמא "אנשים שכל רעות מסתיימת אצלם בכך שהידיד בוגד בהם"; שָׁנדור פרנצי דיבר על כך שהקורבן מפנים גם את רגשות האשמה של התוקפן והופך בעצמו למתעלל (ובתגובה, פרויד סיים את הרעות ביניהם בטענה שפרנצי בוגד במטרה...); אנה פרויד הדגימה את מושג ההזדהות עם התוקפן באמצעות הילד שעוטה סדין והופך לשד שהפחיד אותו; על בסיס זה, טבעה סלמה פרייברג את הדימוי היפהפה של רוחות רפאים בחדר התינוקות; רונלד פרברן דיבר על שובם של אובייקטים רעים ועל המשיכה שלנו לפגיעה כמו פרפר אל האש; מלאני קליין וממשיכיה כתבו על ההזדהות ההשלכתית הגורמת לאנשים להיות כלי-קיבול לא-מודע להפקדות התוקפניות (בין השאר) של זולתם; סטיבן מיטשל, בעקבות הארי סאליבן, התייחס לכך שרגשות הם דבר מידבק; פיטר פונאגי חידד את האופן בו נפגעי היקשרות מפורקת נמנעים מיכולת לפתח אמפתיה לזולת, ועוד ועוד. מה הקריטריון להצלחת טיפול? יורם יובל כותב בספרו 'סערת נפש' שכשהמטופל מתחיל לדווח על מעשים של חסד שהוא עושה לאחרים, או שאחרים מיטיבים עמו, אפשר לדעת שהטיפול עלה על מסלול טוב. כמו שיש העברה בין-דורית של רגשות ומעשים שליליים, כך גם התגובה הטיפולית החיובית להיענות נכונה ומיטיבה מצד המטפל.
וזה לדעתי הגרעין (מודע או לא-מודע) המשותף לפונים לפסיכותרפיה (כל שאר הסימפטומים: צרות-עין, רגשי נחיתות, חרדה חברתית, אשמה, דימוי עצמי נמוך, פוסט טראומה, פוביה מג'וקים - הם בעיני וריאציות מתוחכמות על אותו נושא). לכולנו נטייה אוניברסאלית לשחזר דפוסי התנהגות שליליים שרכשנו בעבר; זה אחד משורשי הסבל האנושי. אתגר גדול הוא לנסות 'לפרוץ את התוכנה' השלילית הזאת. כולנו רוצים להיות טובים; כולנו רוצים חיים של עוצמה ורגש; לכולנו כוונות טובות שמובילות לעתים למקום ידוע. אם נשמע בעצתו של הלל הזקן, נוכל לצאת וללמוד משהו על אודות מקורות הקושי הזה. זה הכל. על רגל אחת.
