הטרדה מינית או מיניות מטרידה?

ד"ר ניצה ירום | 24/10/2018 | הרשמו כמנויים

הטרדה מינית או מיניות מטרידה?

חשבתי שצריך לדבר על ההשלכות האפשרויות של גלויי גל ה- METOO - על החיים הפרטיים והעבודה הטיפולית באשר ליחסים בין המינים בתקופתנו. חשוב שנשאל את עצמנו עד כמה נשות התקשורת, המתעוררות מדי יום לחשוף את 'הטראומות המיניות' האישיות בעברן מצד דמויות בכירות בתעשייה – מצטרפות לטרנד על 'קורבנות נשית' שמאפשר חשיפה במדיה, או שהן הגיבורות בראש המחנה שמעזות לחשוף מה שנשים אחרות אולי בושות בו, ומאפשרות ל'קורבנות לדבר', כשמדובר בכפיה ותקיפה.

משמעות גלויי הטרנד הזה היא, אם כן, שנוצרת בלי ספק מהפכה חברתית, כאשר גברים ונשים חייבים לשים לב ש'שינו דיסקט' – והם לא יכולים עוד לנצל את מעמדם בתקשורת, בצבא ובארגונים אחרים ולדרוש תגמול מיני מאישה כפופה ומעוניינת מקצועית. אולם, בקרב קהל הנשים הרחב, שאינן בהכרח בתקשורת – עולה אי-נוחות שאינה מוצאת לעצמה ביטוי במדיה: האם צביטה בישבן נחוותה כהטרדה מינית לאישה בזמן אמת? נשים בוגרות מסתובבות בעולמנו ואומרות: את מי לא צבטו אז? אז מה אם גבר נגע לך בגב או התחכך בך? - בזמן אמת היחסים בין המינים לקחו בחשבון התעניינות בין המינים שהיא לפעמים לא נעימה. לעיתים לא מבוטלות – בעבר ובהווה – נשים צעירות ואחרות לקחו ולוקחות יוזמה מינית: הם התחילו בחיזור, הן נגעו ראשונות, הן רצו ושידרו מין. וזה משוחרר ויפה. אבל השיח העכשווי איננו על אחריות נשית במיניות– אלא על אשמה:- "עשו לך".

מה שמתואר כיום כהטרדה מינית, ולפעמים כתקיפה ואונס, במקרים מסויימים נשמע בהחלט ככזה. אלא שמתיאורים רבים עולה שהאישה החושפת את ההטרדה המינית שלה בדיעבד – נכנסה לסיטואציה הבין-מינית מרצונה, מיוזמתה או מטיפשות. היא באה לביתו של גבר, היא שתתה אתו ואיבדה את עשתונותיה. לא פעם נשים מתבוננות בעברן המיני בצעירותן, לפני שהתמסדו – והן אולי מתגעגעות לחופש ולכוח שהיה להן באמונה שהגבר הבכיר – לא יעמוד בקסם הנעורים שלהן, הן פעלו מתוך שכרון של גלוי נשיותן וכוחה, עוד בטרם הבינו מה ההשלכות האפשרויות עבורן.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

לכאן נכנס מושג 'הטראומה בדיעבד' שפרויד ניסח: אפשרי שבזמן אמת החוויות הנשיות המוקדמות לא נרשמו כטראומה אצלן, אולי כפדיחה לספר לחברות. רבות ידעו ויודעות להגיד: 'תפסיק', 'אני לא רוצה', לעזוב את הסיטואציה הלא רצויה להן. כאשר משתתפים בה ומשתכרים – אפשרי שרוצים מין, אבל רוצים אותו בלי חשבון נפש, בלי עכבות. אחר כך, בשנים המאוחרות יותר – החוויות המיניות מתעוררות באשה כבוגרת במושגים של: 'איך עשיתי את זה'? 'איך או למה התמסרתי לגבר כשרציתי תמורה או הפגנת נשיות - והוא בכלל דחה אותי/ או עזב אותי/ או לא סיפק את התמורה ?'

בנות צעירות לומדות את גבולות הכוח המיני ואת הפגיעות שלהן כשחודרים לגופן: בחורה צעירה יכולה כיום לשכב עם מי שבא לה, באמצעות הרשתות החברתיות או במפגש ישיר – אבל בנקודת זמן מסוימת 'להיות בשוק' כשהיא רואה את הסטוץ האחרון שלה מתנשק עם בחורה שהוא נראה מעוניין בה – ואליה הוא בכלל לא מעיף מבט. היא בשוק שהכוח המיני שלה לא בהכרח מעניין אותו. בטיפול היא מבינה שיוזמה מינית היא כוח חולף, שגם הבחור הנענה מחפש לעצמו עוד דברים באישה שאתו.

הבושה המינית בדיעבד היא מה שנשים מעלות בחדר הטיפול בעידן החרות המינית שלנו. מסתבר שהמיניות כוללת היבטים טורדים שקשה להשלים אתם – אבל הם מהותו של מין: שיש בנו משהו יצרי ובלתי נשלט, שאנו זקוקים לפרטנר שרוצים למשוך אותו, אבל שוכחים שהוא אדם סוברני שיכול גם לשנות את דעתו; שירושות שהאימהות נטעו בבנותיהן - עוברות מדור לדור, למרות החרות החדשה: שהיא תזהר ממין - אבל שתתפוס בעל דרך המין.

תשוקה מינית, מגע מיני ופורקן מיני קשורים בעונג ולאו דווקא בחובה, הם יכולים להתחיל ביוזמה נשית ובתחושת כוח – אבל מהות ההתמסרות המינית בשניים פרושה הרפיית ההגנות, הרפיית השליטה ואמון. ביחסים זוגיים ויתור אינטימי על שליטה מאפשר תחושת חיוניות ורוגע, ולא מחליש. ההתבצרות במחנה המיני של גברים מול נשים בחדר המיטות פוגעת בשני הצדדים הנרתעים זה מזה.

אני חושבת על ילדות ונערות, בנים ונערים החשופים כיום לסרטי הפורנו, להורים הפוריטניים שלהם שמתקשים למצוא שפה לדבר אתם על נושא מהותי להם, על החדשות במדיה לגבי קורבנות ה METOO : האם הם לומדים 'שהגוף שלי הוא רק שלי' ואז הקשר הבטוח הוא רק עם הסמרטפון? האם הסקרנות וההורמונים שולחים אותם לגישושיהם, בחיים הממשיים ובאינטרנט, ו'הזקנים' שלא יבלבלו להם את המוח – או שישתתפו אתם באופן שרלוונטי להם. האם גברים באמצע חייהם נמנעים מסקס בחדר המיטות שלהם – כי האישה המועצמת שלצידם מצפה מהם לביצועים ויוזמות שלא בהכרח ברורים להם, ושהיא מתקשה לפעול בצל חוויות העבר שלה והפנטזיות שהמדיה מספקת?

מסתבר שבחיי היומיום אנשים – גברים ונשים – זקוקים להתיידדות ושיתוף פעולה ביניהם, בני אדם זקוקים לקשר, למגע ולסקס. העמידה הלעומתית של 'נשים מקורבנות' ו'גברים מטרידים' שהמדיה מציעה בטרנד שבו אנו דנים - לא מתגלה כיום בחיים האישיים, כשהגברים החדשים משתפים פעולה בחיי המשפחה, ולרוב הם כבר לא מרגישים או פועלים כמאצ'ואים. העיסוק הפומבי ב'טראומות העבר' הוא עיסוק תחליפי (לא מספק) במין האישי; ויכול כיום להתרחש בלבול בחיי הפרט בין מה שממשי יותר ופחות, ואז הנראות במדיה מזמנת אולי פיצוי לעונג שחלף, אבל במיטה בפועל יכול להיות ריק ומשעמם, וחבל. תנו להתענג על פריחת גילויי המין הגופניות והאינטימיות, ואת החרטה המאוחרת שימו בפרופורציות תוך בחינת הנסיבות, האינטרס והאחריות האישית.