ליבה טיפולית - הקשבה נכונה
ד"ר ניצה ירום | 26/5/2015 | הרשמו כמנויים
ליבה טיפולית: הקשבה נכונה
בפסיכותרפיה העכשווית עולה לאחרונה שוב הבחירה בין שתיקה לדיבור כמהות טיפולית, מתוך ניסיון להעלות את קרנה של השתיקה. סוגיית השתיקה, שכבר בעבר מיצתה את עצמה, היא צמצום המרחב הטיפולי להתנהלות מיכניסטית. ברצוני להציע ליבה טיפולית שתושתת, ראשית לכל, על בחינת יכולת ההקשבה של המטפלים והקשיים המובנים בה (ולא על הבחירה בין שתיקה לדיבור); זו ליבה המאפשרת למקד את המעשה הטיפולי בתוך סבך המושגים הטיפוליים והפסיכואנליטיים הקיים.
מטופל הוא אדם במצוקה הזקוק לאדם מקצועי שיעזור לו למצוא נקודת אחיזה מחוץ לעצמו כדי להתרומם בעזרתה. לרוב חסרה לו אפילו נקודת המבט שלו על מה בחייו בדיוק מפריע לו. יש לו תחושה כללית של אי-נחת, עם נקודות ארגון בודדות, שגם הן לא תמיד מה שבעצם מערער אותו.
המטופל שזקוק למצוא את קולו צריך מטפל שיהיה אמון לקלוט את איתותיו השונים, ובעיקר שייתן לו במה לקולו והד אליו, ושיתעניין בו. מטופלים לא מעטים, בעיקר בתחילת הטיפול שלהם, חשים את חשיבות המקום והזמן המיועדים להם ושטף מלל שנצבר בהם - יפרוץ החוצה, לפעמים אפילו כתגובת אימה למעמד הטיפול שעשוי 'להוציא מהם' רגשות ותכנים שניסו להסתיר עד כה מעצמם. אלא שגם עבור פסיכולוג שהוכשר לכך ההקשבה לאחר מביאה עולם זר לעולמו המוכר לו, ולמרות שהיא מתבקשת היא איננה פשוטה.
אני מקשיב: אני לא מדבר – אני לא קיים
בספרות המקצועית ניתן למצוא דוגמאות ל'מטופלים נרקיסיסטיים', הממוקדים בעצמם, שבחברתם המטפל מרגיש שהוא מיותר בחדר, ואפילו יכולה להתגנב אליו הפנטזיה שאילו החליק ויצא בדממה מן החדר – המטופל המתנקז אל דיבורו ומרוכז בעצמו לא יחוש בכך (ראה: 'פרויד ומעבר לו', מיטשל ובלאק, 1995). ברצוני להתבונן בתווית 'המטופל הנרקיסיסטי' דרך קושי מובנה של פסיכולוג ומטפל לעמוד בתפקיד המקשיב, למרות שהוא תפקיד נוח כי 'האחר' הוא בפוקוס 'ולא אני', ולמה צריך כיום אולי לפתות אותו 'שישתוק'.
התשובה יכולה להיות מונחת באופי המובנה של הפסיכולוג כאיש של מילים ושל התמקדות באחר. דרך האחר ניתן 'להתחמק' מעצמי – 'מדברים על המטופל ולא עלי'; אלא שהצורך שלי (המטפל), בכל זאת, להיות בעל קול משלי – ממשיך להתקיים. אם האחר (המטופל) הוא זה המשמיע קול - אז מה עם קולי שלי?
מכיוון שהקול והמילים הם, בכל זאת, המדיום הטבעי של המטפל/הפסיכולוג, הרי שהצורך להקשיב לקולו של האחר/המטופל יעורר תחושות אי-נוחות וספק לגבי 'קיומי' הכללי: אם אין לי לא קול ולא מילים – האם אני קיים? אין זה בהכרח המטופל הנרקיסיסטי שאחראי לכך, אלא קושי מובנה של הפסיכולוג להקשיב לאחר, או, במילים אחרות: כאשר הקול והמילים מייצגים את כלל הנוכחות שלי - הרי שהעדרם כאשר אני מקשיב עלול לערער את תחושת הנוכחות או להבליט פנים אחרות, לא מילוליות שלי, שמביכות אותי. אל הקושי הזה ניתן להתוודע.
להתעניין במה שמפריע לי להקשיב כמטרה טיפולית
הדרכות לא פעם מסייעות למטפלים השואלים את עצמם: מה קורה לי עם מטופל פלוני בזמן מסוים, שקשה לי להקשיב לו, להתרכז בדבריו או לזכור אותם? זהו בירור מהותי לעניין ההקשבה – מה מפריע לי להקשיב. התשובות שמטפלים יכולים לגלות בעצמם הן מגוונות ואישיות: שהמטופל מעלה חירות מינית (ממשית או מוחצנת) שהמטפל מובך ממנה; שהמטופל מתאר קשיים זוגיים עם בן או בת זוגו בדיוק מן הסוג שהמטפל חווה (בכלל או בתקופה הנתונה); שהמטופל מתאר עולם חוויתי שהמטפל לא רק שלא התנסה בו, אלא מנע עצמו ממנו או נמנע ממנו ועתה הוא צריך לפתוח פתח במחסום שגזר על עצמו, ועוד התנסויות וקולות מסוגים שונים, הטורדים את המטפל, מערערים אותו, ומפריעים לו להקשיב.
המושג 'הזדהות השלכתית' שהתערה בתרבות הטיפולית כאמונה שמה שמתחולל במטפל מופקד אצלו על ידי המטופל כדי לעזור לו לפענח אותו, צריך להילקח כהדהוד מקביל אצל המטפל, שאכן מסייע בהבנת המטופל.
במקרים של קשיי הקשבה נוטים המטפלים לפנות אל ארגז ה'מושגים התיאורטיים שלהם': אל ההגדרות של המטופל כנרקיסיסטי, כבורדרליין, כמי שעבר טראומה מינית, כמי שמעלה את 'המצבים המנטאליים הראשוניים שלו', וכ'הזדהות השלכתית'. אלה הם לרוב מארגנים זמניים, ואילו ההקשבה המתגייסת בשמם היא כבר הקשבה סלקטיבית, שמפניה מזהירים התיאורטיקנים (פרויד דרך הצעתו לגייס הקשבה צפה, לא סדורה מראש, וביון דרך ההצעה להגיב בלי זיכרון ותשוקה, הצעות הזקוקות כיום לעדכון).
בשורה התחתונה - הקולות הפנימיים מפריעים למטפל, וטוב הוא עושה כשהוא מתגייס להתעניין בהם ובמה שעובר בו. אלא שההקשבה הפנימית היא עניין לא פשוט כלל, והפיתוי לפנות אל המושגים והתיאוריות מחד ואל מיתוג המטופל מאידך בקלות יכולים לחסום את דרכנו המטפלים להקשבה הפנימית, שהיא בעצם המפתח שלנו ליכולת ההקשבה לאחר.
תזכורת על נזקי המטפל השותק (כטכניקה וכאידיאל מקצועי)
בספרי 'פסיכואנליזה בנפשנו' מוקדש מקום לנזקי 'המטפל השותק', כאשר שתיקתם של מטפלים נבוכים התפתחה בתרבות הטיפולית והפכה לטכניקה רווחת במשך זמן רב (אתר 'פסיכולוגיה עברית', 2004, עמ' 48-52 ). בשלב מסוים מטופלים החלו למרוד נגדה בעיתונות ובכל פורום אפשרי (שם, ראה: הדיווח העצמי של אדם, עמ' 26-27 ).
כיום לא ניתן ליישם תרבות טיפולית המאמצת שתיקה: המטופלים עסוקים, זמנם ואמצעיהם הכלכליים מחושבים, והמלצה למטפל 'לשתוק' היא המלצה טכנית ומחלה מקצועית. במהות חשובה היכולת לתת מקום לקולו של המטופל ולקולות הפנימיים של המטפל. על ההקשבה לא ניתן לוותר, להפך – היא ליבת הטיפול הפסיכולוגי. ההקשבה העצמית של הפסיכולוג היא הכלי היחידי שדרכו הוא יכול לאפשר לעצמו להיות 'המקשיב הנכון'. ואילו על הדיאלוג שמתבקש כיום בין מטפל למטופל נדון בפעם אחרת.
