חברותא או מיתותא? (פוסט אורח)
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 1/8/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ב"ה
חברותא או מיתותא?
בשמונה בבוקר עוד הייתי מתבגרת מרדנית, זרוקה בחולצת השור הזועם של ה-'שיקגו בולס' שגזרתי כדבעי, תרמיל על הגב, 'ווקמן' קולני ממוגנט לאוזניים. יצור מבולבל שעושה את דרכו למחנה של 'עזרא', תנועת הנוער החרדי-לאומי בעתלית. בשתיים עשרה בצהרים כבר דהרתי באמבולנס לחדר המיון של 'רמב"ם'.
זה היה ממש השבוע לפני 25 שנים, כ' באב. גחמת נעורים ספונטנית, של התגנבות למחנה קיץ שהייתי כמעט שייכת אליו, נוכחת נפקדת. חיבור הדוק מדי לווקמן מחריש אוזניים, בזמן שכולם הורחקו משטח בניית האוהלים בסנדות, הסתיים בגל פתאומי של בולי עץ כבדים, שנחתו בבום קולני היישר על ראשי הרחפן. כמה שעות אחר כך, שכבתי אחר כבוד במחלקה האורתפדית ב-'רמב"ם', הראש תפור היטב בגובלן מרשים, סדק בגולגולת, זעזוע מוח, ולקינוח שברים בעמוד השדרה. הוזהרתי שכל תזוזה מיותרת עלולה להיגמר בשיתוק. אפשר לנשום לרווחה, יש הפי-אנד וגם פואנטה.
לאורך השנים עברתי לא מעט השתלמויות בנושא טראומה, וכמו עמיתיי למקצוע נאלצתי 'לגייס' אי-אילו טראומות מחיי כדי לתרגל את הנלמד. בכל פעם מחדש ברחתי למקום 'הבטוח' של הטראומה הזו, והופתעתי עד כמה זיכרון האירוע לא מעורר בי את עוצמת הרגשות שהייתי מצפה לו. האם זה רק סיפור של מנגנוני הגנה נוקשים? הדחקה? הכחשה? יתכן, אין לדעת. אך עם השנים התחדדה בי ההכרה, שדבר-מה עוצמתי באותו אירוע יצר סביבי מעטפת עמידה של הגנה.
שעות ספורות לאחר האירוע, התחננתי בפני הוריי שיעזבו אותי לנפשי ויסעו הביתה. כל מה שרציתי זה להיות לבד. נערה מתבגרת, שנאלצת לוותר על כל בדל של פרטיות, בגיל שבו הפרטיות היא קריטית. אסור לרדת מהמיטה לשירותים, את הצרכים עושים בסיר, במיטה. מקלחת – במיטה. אוכל- בשכיבה, על ידי אחרים. תחושת אובדן שליטה ואובדן פרטיות איומה. אסור לזוז. אסור להסתובב ימינה או שמאלה, רק לשכב על הגב.. הזעם האדיר שהיה יבוא-אישי מהבית עוד בטרם הפציעה, צבר תאוצה דרמטית מהרגע שבו תפרו את החתכים בראש, וההרדמה לא עבדה. כל מה שרציתי זה שכולם יתאדו לי מהעיניים ואחזור לווקמן שלי, עם צווחות הייאוש של אביב גפן וכל יתר המדוכאים עלי אדמות, שהתאימו לי כמו כפפה לשברים.
אלא שלחבר'ה הייתה אג'נדה משלהם. כשההורים נסעו, הם נשארו לישון על הדשא של בית החולים. מתגנבים אלי באמצע הלילה עם עגלת תרופות שהעלימו מהאחיות, ועליה מגיע אלי בדהרה דובי ענק מחובר לאינפוזיה, עם ראש חבוש וגב סדוק. אני צועקת עליהם שיסתלקו. בבוקר הם מתגנבים אחד אחרי השני להתקלח בבית החולים. אני כועסת עליהם יותר מהאחיות שתופסות אותם, אך מעלימות עין מהחבר'ה המושבניקים מלאי החן. הסיפור חוזר על עצמו גם לאחר שאני חוזרת הביתה. כולי נוטפת רחמים עצמיים על אובדן הפרטיות והתלות באחרים. מתפללת שבני האדם יניחו לי, ויתנו לי לשקוע בביצה הטובענית של הרהורים נוגים.
אבל החבר'ה מצפצפים עלי ובגדול. בעל כורחי, נקלעתי יום יום למסיבה שלא תכננתי, אצלי בחדר, על המיטה, ליד הסיר האיום הזה שאני עושה בו את הצרכים שלי. הם לא נורמליים, מתנהגים סביבי כאילו הכל נורמלי. וזה לא משאיר לי זמן להתבוסס בלופ של מחשבות כמו: 'למה זה קרה לי'?. כל יום בסביבות שתים עשרה בלילה אני נובחת עליהם שיעופו, ורומזת שעדיף שלא יבואו מחר. כשהם הולכים אני לא מצליחה להירדם עד הבוקר, כותבת את הגיגיי המתבגרת הפצועה ביומן עליו משורבט בדוסית מדוברת: "חדר"ג, מי שיעז לקרוא עובר על חרם דרבינו גרשום, גם אם אני אמות". הכתיבה הייתה תרפויטית, במידה המאוזנת. אם הם לא היו שם, המידה לא הייתה נשמרת.
עשר שנים לאחר מכן, כשדגרתי בספריית 'הר הצופים' על חיפוש נושא לדוקטורט בפסיכולוגיה, מבולבלת משפע רעיונות ורצונות, נתקלתי בספר שבכריכתו תמונה שובת לב: חבורת ילדים חבוקה ושמחה. התמונה חדרה עמוק לליבי ולא הירפתה. באופן אימפולסיבי ולא קשור לשום רצון מודע, אחזתי את הספר שעסק בחברות בין ילדים, והחלטתי שזה הנושא לדוקטורט: כוחה המיטיב של חברות. לא יודעת כמה אנשים בחרו נושא לדוקטורט בגלל תמונה יפה, זו הייתה בחירה הזויה. הרי תוצאות המחקר ברורות מראש- חברות היא גורם חוסן אדיר בפני אירועי חיים בלתי נעימים. מי צריך מחקרים בכדי לדעת את זה?
גיליתי אז דמות שלא זכתה בכבוד הראוי לה בפנתיאון ספרי הלימוד הסטנדרטיים בפסיכולוגיה. הארי סטאק סאליבן, פסיכיאטר אמריקאי, שתוך כדי לימודי הרפואה עבר התקפים פסיכוטיים ואף היה מאושפז תקופת מה. לאחר שהתמודד עם סערות נפשו, ניסה לטפל בחולים סכיזופרניים באמצעות פסיכואנליזה, דבר שלא היה מקובל בתקופתו. הוא הצליח לטפל בחולים אלו באמצעות יצירת קשר ואמון. סאליבן שם דגש עיקרי על יחסים בין-אישיים באומרו כי: "לא ניתן לעולם לבודד אישיות מהמורכבות של יחסים בינאישיים שבהם אדם חי ובהם הוויתו".
סאליבן כינה חברות בין ילדים ונוער 'אהבת אמת', וטען כי יש בקשר זה אינטימיות עוצמתית ומרפאה. הוא הבחין בין יחסי אהבה בין הורים לילדיהם ליחסי אהבה בין חברים. יחסי הורים וילדים הם בעלי אופי היררכי, ובמסגרתם הורים 'אמורים' לאהוב את ילדיהם. בשל כך, החיבה 'הצפויה' שילדים חווים במערכות יחסים אלו, אינה עוצמתית כמו החיבה ה'וולונטרית' שמופגנת על ידי חבר.
חברות היא 'מקדם הגנה' שמפחית תחושות חרדה בתקופות לחץ ואיום. תחת תנאי איום, ילדים בעלי חברים מפגינים פחות תגובות לחץ בהשוואה לילדים שאינם בעלי חברות אינטימית. מחקרים מראים כי התנסות בחברות בגיל ההתבגרות חזקה דיה בכדי לעזור להתגבר על קשיים במישור המשפחה. בגיל ההתבגרות מתנתק המתבגר ממשפחתו מבחינות שונות, ואינו יכול לשתף את הוריו בעולמו כפי שעשה בעבר. בצומת מרכזית זו, מתפקדת החברות כפיצוי על אובדן האינטימיות ביחסים המשפחתיים.
"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם" – כך אמר החכם מכל אדם בספרו קהלת. והוסיף כי הדבר נכון שבעתיים במצב של משבר: "כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ" במעבדה הבלתי-פורמלית של חיי לאחר התאונה, אף מבוגר לא פעל לייצור גורמי חוסן, אך הם היו שם בדמות סוכני עזרה טבעיים צעירים, שעשו באופן אינטואיטיבי את מה שצריך – נירמלו את הבלתי נורמלי, שידרו ציפייה אותנטית להתאוששות, חיברו אותי למשאבים דרך שמירה קפדנית על רצפים שהם לא הניחו לטראומה לקטוע. וזו כל התורה על רגל אחת, קטנה ועמידה.
מה היה קורה אילו הייתי אותה ילדה פצועה בת 15 היום, 25 שנים קדימה? האם החברים היו מקיפים אותי בנוכחותם הממשית, או שהייתי זוכה לחצי-מנה של נוכחות פיזית ועוד חצי מנה וירטואלית של וואסטפים, עם שפע אייקונים של לבבות וחיבוקים? האם החדר היה מלא בחברים פעילים ומחוברים, או שהייתי מוקפת בדמויות צמודות לאייפונים? האם הייתי זוכה בחיוכים חיים, או בחיוכי סלפושים עם שרבובי-שפתיים דרך המסך? האם יכולה להיות תמיכה חברתית ספונטנית וטבעית כזו גם היום? האם אותם גורמי חוסן טבעיים שפעלו עבורי לפני 25 שנים חיים ונושמים באותה עוצמה גם היום?
