"ארץ הילדים"/פוסט ילדותי

ד"ר עפר גרוזברד | 22/5/2018 | הרשמו כמנויים

"ארץ הילדים" (https://www.hebpsy.net/....asp?id=3693/ הוצאת סטימצקי, 202 עמ') הוא סיפור מסעם של קבוצת ילדים בעולם של מבוגרים. "אוזן המן" - מנהל הרשע וחבריו המורים נלחמים בהם כדי להפוך אותם למבוגרים. המלחמה היא לחיים ולמוות וכל האמצעים כשרים. הילדים נשבעים להישאר לנצח ילדים ואפילו שיהיו מבוגרים בלב שלהם יישארו תמיד, תמיד ילדים.

מבוגר, זה ילד ששכח שהוא ילד. מן ילד כזה שהכריחו אותו לאורך חייו לעטות מסיכה של מבוגר עד שהוא שכח מה שיש מתחת למסיכה ומי הוא באמת. הוא שכח לשחק, לצחוק ולהינות ובמקום זאת הולך לעבודה בבוקר וחוזר בערב. הילדים בספר והקוראים המתלווים אליהם למסע אוספים חוויות משמעותיות במטרה להישאר לנצח ילדים. האם יצליחו?

הספר מיועד לכו-לם, במיוחד לילדים המבוגרים שבינינו.

"ארץ הילדים" הוא ספר ילדים המתאר את מרדנותם מלאת החיים והשמחה של ילדים אל מול הוריהם ומוריהם. לא, לא חשבתי על שום פסיכולוגיה כשכתבתי אותו יחד עם שתי בנותיי (בספר מרטה וברטה) לפני שמונה עשרה שנים. פשוט ספרתי על עצמי כילד מרדן, מופרע למדי (אם לומר את האמת הפשוטה) שלימים סיים את הפקולטה להנדסת מחשבים בטכניון ואז החליט להיות פסיכולוג קליני כדי להבין את עצמו. מאז כתבתי לא מעט ספרים אבל מאף אחד לא נהניתי כמו מארץ הילדים. כן, אני מודה, אני אוהב ילדים מרדנים וגם מטופלים כאלה. לעיתים אני מתרשם מאלה שלא מרדו שמגיעים אלי בשנות העשרים לחייהם, אלה שלא מצאו את עצמיותם ועצמאותם, מקרים לא קלים לטיפול.

אז על מה הספר שאני רוצה לעודד אתכם להציץ בו? זהו מסע של קבוצת ילדים בעולם של מבוגרים המכריחים אותם להיות מבוגרים. הילדים רוצים להישאר לנצח ילדים והמלחמה היא לחיים ולמוות.

לא מזמן קראתי מאמר על משחקי ילדים העוסק בילדים שמרמים. רוב הכותבים התלבטו איך להחזיר את הילד "לדרך הישר". תגידו, ילד שמרמה במשחק ומצליח לסדר את האחר אין בזה גם יצירתיות. לא אמרתי רק יצירתיות אבל גם? תגידו להסתדר בחיים זה כלום? ואולי מי שאומר תמיד רק את האמת הוא נוקשה מדי? שאלות בנאליות, אני מודה. אני נהגתי למשל לספר על תוצאות טובות ממה שבאמת עשיתי בריצות של שישים ומאה מטר. כן, הורדתי לעצמי כמה עשיריות שנייה כדי להרשים את הבנות. פעם התביישתי בזה נורא, היום אני מחייך וחושב שזה דווקא יצירתי. והנה אני נזכר בבן מחזור שהפך למליונר בזכות סטרטאפ שהקים. הוא היה ידוע כשקרן פתולוגי. שום דבר שאמר לא היה אמת והכל היה רברבנות. אבל השנים כנראה מתנו אותו והשאירו את הברק בעיניים והרצון לסדר את השיטה והנה הוא עשה זאת הפעם, אני מניח, בדרך חוקית.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

אז מה קורה בארץ הילדים? יש שם מנהל רשע אוזן המן שרוצה להפוך את הילדים למבוגרים. יש לו כללים של מבוגרים כמובן והמלחמה בין שתי המחנות, מחנה הילדים ומחנה המבוגרים היא הרי מלחמה נצחית.

ואז אני נזכר איך בגיל שש לערך נעמדתי באמצע הרחוב ושאלתי "מי אני?" והשאלה מהדהדת עד היום בראשי. ובגיל חמש במקלחת עומד מול המראה ונשבע לזכור ולא לשכוח את הרגע הזה, הרגע שהייתי בן חמש ועמדתי במקלחת והבטתי במראה, לזכור ולא לשכוח עד גיל עשר. והנה אני בן עשר עומד באותה המקלחת מול אותה המראה ונשבע לזכור ולא לשכוח את הרגע הזה, הפעם עד גיל חמש עשרה. אז אני חושב כבר נעלמתי לעצמי. למה נאבקתי כל כך לזכור את עצמי? למה נאבקתי כל כך לא ללכת לאיבוד לעצמי?

היו רגעים שנשבעתי לזכור ולא לשכוח את הילדות וכמה סבל היה בה, וכשאגדל להבין ילדים. לא לשכוח להבין ילדים! נשבעתי שוב ושוב בילדותי.

היה סבל, ללא ספק היה, בדידות רבה שאתה חי כל ילד כשאין לו כלים לשתף את הסביבה במה שהוא באמת מרגיש. אבל מעל הכל הייתה שם שמחה ללא סוף וללא גבול שנחבאה בכל מעשה שובבות. שמחה של ילד שניצח את המורה או ההורה למרות שספג עלבונות והשפלות. כן, לדידו הוא ניצח. השאר כנראה נעלם בנבכי החלומות.

הבנות שלי לא מרדניות כמוני. חבל. קצת הן כן. הספר חושף את המבוגרים שמתחת למסיכות שלהם הם ילדים ילדותיים למדי. איך הם שכחו את ילדותם שחוזרת אליהם לעיתים בחלומותיהם או ברגעים חמקמקים אחרים ושוב נעלמת לזמן לא מבוטל. איך שאותם מבוגרים שכחו לחייך, לצחוק וליצור. איך שנכנעו למוסכמות החברה ואיך שהם עושים פרצוף של מבוגר כל הזמן. למה הורים עושים לילדיהם את מה שהם כל כך שנאו שעשו להם בילדותם שלהם?! למה הם שוכחים זאת?!

מה דעתכם שבבתי הספר יהיה שיעור שנקרא לו "לזכור ולא לשכוח". הילד ינהל בו מחברת עם כל הדברים שהוא מתחייב לזכור ולא לשכוח לטובת ילדיו והדורות הבאים. אני מאמין שהילדים יעריכו שיעור כזה מאוד ולא יפריעו בו משום שבשיעור זה הם הם הגדולים.

האם בטיפול אנו לא צוחקים מעט מדי? רציניים יותר מדי? עם מעט חוש הומור?

הספר נפתח בבקשת סליחה שלי מהילדים שאני פוגש משום שאני עושה להם פרצוף של מבוגר ולא יכול להסיר את המסיכה מהפנים שלי. הוי, כמה שהייתי רוצה לשוב להיות קצת ילד, לאותה שמחת חיים מלאה הדחקות נפלאות. מי צריך את האמת הזאת?! ואיזה ניצחון יש בכל הדחקה לבחור רק את התכנים הכיפיים ולעזאזל מה שיופיע בלילה.

בספר יש רעיונות יפים של ילדים ומחשבות יפות של ילדים בעולם שבו לזמן יש קצב משלו, לא בהכרח לפי מחוגי השעון הנוקשים, לא בהכרח לפי האמת והנכון אבל יותר לפי החוויה. האם הטיפול שלנו מספיק מעודד אותנו לשוב לשם?

לא, לא חשבתי על פסיכולוגיה כשכתבתי את "ארץ הילדים". חשבתי אפילו יותר על לוגיקה ומתמטיקה משום שגם את חוקיהם הילדים מצליחים להפר בחיוך של ניצחון. רציתי לחגוג יחד עם קוראי אמת פנימית שחולפת לה במהירות שיא מבלי שנוכל לשוב אליה. לא, לא היה לי טוב כילד. אני זוכר את שנות ההמתנה הארוכות לבגרות, אז האמנתי אוכל לעשות כאוות נפשי וסוף כל סוף אהיה מאושר יותר. זה היה נכון ומדויק עבורי. לא עבור בנותיי שרצו באמת - נדמה לי - להישאר ילדות. אבל יחד עם ההמתנה הארוכה הזאת לבגרות שמחת הניצחון חכתה לך בכל רגע ומעשה. נצחון על מי?

כן, אני מודה בחדר הטיפולים אני בדרך כלל לטובת הילדים ולא אחת נוזף בהורים. נכון, זו הנטייה שלי ולשמחתי ההורים בדרך כלל מצטרפים אלי. לעיתים אני יודע שצריך לעזור גם לילדים לראות את הקשיים של הוריהם ואיך להיות אמפתיים אליהם. נכון, אבל אני בכל זאת מודה...

בארץ הילדים שלי הילדים מתפעלים מעצמם עד בלי די. אוזן המן המנהל הרשע וודאי לא יודע להתפעל מהם אז הם מתפעלים מעצמם וגם אני מתפעל מהם.

אז איך הופכים את הטיפול ליצירתי יותר? זו שאלה של רבים היום. אחת התשובות הינה התפעלות אמיתית ובמקום מהמטופלים הנהדרים שלנו. תמיד יש ממה להתפעל אם רק נקשיב טוב וניכנס לראש של המטופל. שיהיה קצת ילד בטיפול. מה יש? מחוץ לחדר יש לו מספיק שעות להיות מבוגר. ואם הוא ילד? שיבין אולי שהוא לא כל כך גרוע כמו שחושבים אלה שהפנו אותו לטיפול.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

גם "ארץ הילדים" זה סוג של טיפול. בלי פירושים, טיפול בעשייה במקום בהבנה. אבל עשייה מלאת שמחה והתפעלות. ילד שמנצח - יגלו לנו מרטה וברטה גיבורות הסיפור - הוא כבר לא אותו ילד. עכשיו הוא מוכן גם להפסיד ועוד עם חיוך סלחני. ילד שניצח יכול להיות אמפתי לאחרים, לא כשהוא רק מפסיד ומפסיד לעולם המבוגרים הנוקשה. ילד חייב לנצח את הוריו – לפחות בהיבטים מסויימים - כדי להבין אותם מעמדה שווינית יותר. ילדים יודעים זאת בלי ידיעתם ולכן הם לעיתים נלחמים לחיים ולמוות על עצמאותם ולא מוותרים. טוב שכך.

אז איך מחזירים את החיים לחדר הטיפול גם אצל מבוגרים? האם להשתמש יותר בחלומות? יותר בפנטזיות? על כך בספר הבא שלי שיבוא בקרוב. כעת אדבר על התפעלות וגילוי עצמי ומה עוד?

בואו נדמיין על כיתה של מבוגרים שבעצם חוזרים ונפגשים כמו בילדותם וממשיכים מאיפה שהפסיקו. מה דעתכם על סטרטאפ כזה? תוכנית ריאליתי כזאת? מה קרה לנו מאז? לכל אחד דבר אחר. אני מנסה לומר משהו לזכותו של המטפל הילדותי ולא מצליח.

הטיפול יהיה יצירתי יותר אם נתרכז בקשר ולא בפירוש. אם ניתן למטופל הבוגר לשוב ולהיות ילד בקליניקה, הפעם עם חוויה הורית שונה. אולי גם זה יתרון נוסף של שכיבה על הספה כשההורה מטפל בך, כך אתה יותר ילד. למה לא לומר למטופל שהוא כמובן יכול ורצוי שיגיד כל דבר שעולה בדעתו אבל גם שמותר לו בקליניקה להיות ילד. בואו נחזיר אותו לארץ הילדים ושם נשחק אתו הפעם על אמת.

שם נלמד אותו לשחק אם שכח ובעיקר לנצח, אין כשמחת הניצחון ואין כשמחה לאיד של מי שמפסיד. צריך לדעת להפסיד בכבוד - בארץ הילדים זה בעיקר עד הסיבוב הבא "שם אראה לכם מי אני!"

אל תשכחו, מותר למטופל לצחוק על המטפל, לרמות אותו, לסדר אותו ולספר לו סיפורים שלא היו ולא נבראו ואחרי זה לומר לו: "סתם עבדתי עליך" והכל בחיוך של ניצחון ובעיקר, ואת זה כבר תראו בהמשך, באהבה רבה.

כן, אני רוצה עולם שבו מבוגרים יאפשרו לעצמם להיות ילדים. זה העולם שאני רוצה. יותר מדי כללים וחוקים יש מסביב. לא?!

חלקנו יחזרו לשם וילמדו הפעם ליהנות מהילדות יותר מאשר נהנו אי פעם. גם זו חוויה מתקנת. פתאום הם לא יבינו איך לא הציעו חברות לבת שתמיד רצו והיא פתאום לא תבין איך חכתה וחכתה במקום לקחת יוזמה והכל בשם הכללים.

נדמה לי שכשאנו מדברים על טיפול יצירתי אנו מדברים על זה: לעזור למטופלים שלנו להסיר מעצמם אלפי שנות כללים.

אז איך מחזירים את המטופלים להיות ילדים? אומרים שמותר להם לדבר שטויות, ולשבור כללים, ולצחוק עלינו המטפלים, ואפילו לסדר אותנו, שהם יחשבו איך? ואנו נלווה אותם במסע בארץ הילדים כמו שאני ליוותי את בנותיי - מרטה וברטה - יודע שהן הילדות האמיתיות ואני תלמיד שלהן בארץ הזאת.

אולי אם אני כמטפל לא אהיה כזה רציני ואשתף יותר את המטופל במחשבותיי – לא, אל תבהלו לא התכוונתי להגיד לו כל דבר, זה יותר מדי ילדותי - גם המטופל יוכל להרשות לעצמו לשתף אותי יותר. ואולי אם אני כמטפל אקבל את הילד שבי גם למטופל יהיה יותר קל לקבל את הילד שבו. ואולי אם אני אצחק אתו יותר, לעיתים אפילו עליו הוא יוכל לצחוק אתי יותר ולהשיב לי מנה אחת אפיים. אז אשמח לומר לו בהתפעלות כמה הוא צודק.

שנים כל כך רבות עמלנו כל כך קשה לבנות את ההגנות שלנו, בתחילה בילדות ולאחר מכן הגנות של מטפל מנוסה. תגידו, זה לא מצחיק, כעת אנו מנסים להסיר אותם, את אותה מסיכה, להיות אוטנטיים יותר, ספונטניים יותר ולא מצליחים. הוי, זה כל כך קשה.

טיפול חייב להיות עם שמחת חיים, לשם הרי הוא מכוון - לגדילה. טיפול חייב להיות מלא אור וילדות וצחוקים. חייבים להכניס לטיפול הרציני הזה את רוח השטות. ככה נהיה רציניים באמת.

הספר הזה נכתב כשבנותיי בסיפור - מרטה וברטה - היו ילדות. הקראתי אותו בכיתות שלהם והילדים שמחו מאוד. בנינו מודל גדול של ארץ הילדים מפלסטלינה עם כל המקומות שהיו בסיפור – הר החלומות, יער המוצצים, בית הספר לילדים מעצבנים, בית הספר חיים משוגעים, ארץ הילדים המתים, עמק הממתקים ועוד ועוד. לאחר מכן חגגנו ימי הולדת בעקבות הסיפור. עכשיו אני רוצה להזמין גם אתכם לחגיגה הזאת ב"ארץ הילדים".

שלכם

עפר