התנ"ך וטבע האדם: יעקוב ולבן - כשהשקר הופך לאומנות

ד"ר עפר גרוזברד | 13/10/2013 | הרשמו כמנויים

בפרק זה תשמעו איך בוראים אלוהים, כיצד הרמייה הופכת לאומנות וגם איך עושים שלום.

יעקוב בורח לארם נהריים ללבן אחי אמו כדי שעשו אחיו לא ירצח אותו. בלילה, בודד בשדה, הוא חולם שאלוהים שומר עליו וכשמתעורר בבוקר מבין שאולי באמת אלוהים שוכן במקום הזה ושכדאי לעשות אתו עסק – אם הוא ישמור עליו יעקוב מתחייב להאמין בו. זה שהחלום לעיתים הוא מילוי משאלה אנו כבר יודעים. לפני החלום יעקוב לא חשב שיש אלוהים במקום הזה ("אכן יש אלוהים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי". פעם לכל איזור היה את האל שלו) וכעת הוא הופך את משאלתו להיות מוגן מחלום בלילה לחלום בהקיץ. יש אלוהים. לעניות דעתי, יש כאן תרשים יפה כיצד ניתן ליצור אלוהים. הכל מתחיל בפחד וצורך להיות מוגן. לאחר מכן מופיע חלום שבו מישהו מגן עלינו וכל שנותר לנו הוא להניח שלא אנו יצרנו את החלום הזה אלא הוא בא מבחוץ. כעת נותר רק לעשות הסכם ולראות אם באמת שווה להאמין באלוהים הזה.

יעקוב פוגש ליד הבאר את רחל בת לבן ובוכה. חבל שגברים היום לא מאפשרים לעצמם לבכות בכזאת קלות כמו באותם ימים. לבן חש אליו קרבה גדולה כפי שמקובל בחברות אלה ("עצמי ובשרי אתה", "הכי-אחי אתה") ומציע שיעבוד אצלו בתשלום ויעקוב משיב "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה." יעקוב אהב את רחל משום שהיא הייתה יפה מאחותה הבכירה לאה. כעבור שבע שנים מבקש יעקוב לממש את ההסכם. לבן עורך מסיבה גדולה לכבוד האירוע ובלילה בחושך מביא את לאה ליעקוב במקום את רחל. יעקוב מתעורר בבוקר ומבין שבחסות החשיכה הוא שכב עם לאה. אני מניח שמרבית הקוראים היו צועקים ברגע זה חמס ושרימו אותם והם רוצים לבטל את ההסכם. אבל יעקוב מקבל את טיעון לבן שהוא קלאסי לחברות מסורתיות – קולקטיביות: אצלנו, אומר לבן, לא נהוג לחתן את הצעירה לפני הבכירה. הנורמות והכללים חזקים יותר בחברות אלה מכל עלבון, צדק או שיקול אישי. לבן מציע ליעקוב לעבוד עוד שבע שנים בעבור רחל ואכן לאחר שבע שנים הוא מקבל גם את רחל. יעקוב עובד את לבן עוד שש שנים נוספות ועתה כשרוצה יעקוב להיפרד מלבן "ולעשות גם לביתו" מנסה לבן שוב לרמות אותו בחלוקת הצאן. מה שבולט בחסרונו בסיפור זה לבן מערב הוא העדר עימותים וגם העדר רגשי אשמה. יעקוב לא אומר ללבן "למה אתה מרמה אותי?" וללבן אין בעיה לרמות. בחברה קולקטיבית הכישורים החברתיים הם התחליף לכל אלה. בהעדר הפנמות (אחריות, אשמה וכו') ומיקוד שליטה פנימי האחר והקשר אתו קובע מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. עימות עם האמת ולקיחת אחריות אישית דורשים מיקוד שליטה פנימי. יעקוב מחליט לברוח עם נשיו וילדיו וכנקמה רחל שמזדהה עם יעקוב גונבת ללבן את התרפים - פסל האלוהים שלו. לבן פותח במרדף אחר יעקוב אבל בחלום אלוהים מזהיר אותו שלא יפגע ביעקוב. קול פנימי שלו אומר לו לא לפגוע ביעקוב אבל הקול הזה מיוחס לאלוהים. כך, באותם ימים, היה קשה להחזיק אמביוולנטיות ובתנ"ך אכן אנו לא שומעים על אנשים המתלבטים, מהרהרים וכדומה. לאדם לא יכולות להיות שתי קולות בו זמנית, לשם כך צריך יכולת אינטרוספקטיבית. לבן מיתמם ואומר ליעקוב שלו היה אומר לו שהוא רוצה לעזוב היה עושה לו משתה ומספר לו שהוא רוצה לפגוע בו אך אלוהים הזהיר אותו שלא יפגע בו. כאילו אמר ליעקוב "תעזור לי לא לפגוע בך" – גישה מקובלת בחברות קולקטיביות שבה האחד אחרי על חברו יותר מאשר על עצמו. יעקוב לא חושש להודות שפחד שלבן ייקח את בנותיו בחזרה. כך בחברות אלו לא חוששים לבכות וגם לא להודות שמפחדים. בסיום הדרמה יעקוב מציע ללבן לחפש את התרפים אצלו משום שהאשים אותו בגנבתם. רחל שהחביאה אותם בכר הגמל יושבת עליהם ואומרת לאביה, לבן, שהיא לא יכולה לקום משום שיש לה מחזור, והרי לכם עוד שקר מתוחכם בחברה שיש בה גם הרבה חמלה. רק כעת כשלבן לא מצא את התרפים יעקוב מתפרץ עליו ומאשים אותו בכל אשר עולל לו לאורך השנים. להתפרץ כן, אבל לעמוד על העקרונות שלך יצטרך לחכות עוד כמה אלפי שנים. לבן מצידו מזכיר ליעקוב שכל עושרו מקורו בלבן ומתרה בו שיתייחס כראוי לבנותיו. אין ספק שלבן דואג לבנותיו בכך שהצליח לחתן גם את לאה וכעת כשדורש מיעקוב שיכבד את בנותיו. בהשוואה לימנו אנו חברות מסורתיות – קולקטיביות רבות יכולות להתקנא ביחס זה לנשים.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

כעת מציע לבן שיכרתו ברית והם מקימים גל אבנים, מכאן השם "גלעד" – גל אבנים שהוא גם עד. אז איך עושים שלום בחברות מסורתיות קולקטיביות? לא דרך הסכמים כתובים אלא דרך סמלים חזותיים שניתן לראות אותם ולהיזכר מיד במה מדובר. כך הקשת בענן היא סמל לשלום בין בני האדם לאלוהים. כעת לבן ויעקוב סועדים יחדיו לצד הגלעד. סעודה משותפת הינה עוד טקס חשוב של שלום המקובל גם בימנו בחברות מסורתיות רבות.

אנו נוהגים לחשוב על הסכמים שונים עם הצד השני בתהליך השלום. אולם חסרים לנו סמלים חזותיים שיקבעו את תודעת השלום בלא מודע הקולקטיבי שלנו כשם שעשו יעקוב ולבן. יש הרבה סמלי מלחמה – המנונים, חצוצרות, דגלים ועוד אבל מעט מאוד סמלי שלום (יונה ועלה של זית, קשת בענן). סאדאת הציע בזמנו להקים בסנטה קטרינה מרכז המאחד את שלושת הדתות שלא יצא אל הפועל.

שבוע טוב

האתר של עפר:

http://ofer-grosbard.com/

כתבה נוספת ב YNET

http://www.ynet.co.il/a...8795,00.html