המטפל המותש - סימפטום להכשרה ולתרבות טיפולית לקויות
ד"ר ניצה ירום | 12/4/2018 | הרשמו כמנויים
המטפל המותש - סימפטום להכשרה ולתרבות טיפולית לקויות
במאמר זה אתייחס לתופעת המטפל המותש, שלה אני עדה בשנים הרבות של עיסוקי בגוף כפסיכולוגית. ניתן לומר שעם הזמן מותשות המטפלים אפילו מתעצמת – המטפלים חשים עייפים, מבולבלים בין אופציות, עד כדי שנאה כלפי מטופליהם, מייחלים שיעזבו אותם בשקט, בעודם זקוקים להם.
המקצועות הטיפוליים מושתתים על ההתעניינות במטופל ובמצוקותיו, ולא על התשת העוסקים בטיפול בגלל מושא עבודתם. רבים עוסקים ורוצים לעסוק במקצועות הטיפוליים, ולכן חשוב עבור שני הצדדים – שהעבודה הטיפולית תתנהל כמעניינת ופרודוקטיבית, לא כמתישה, מחלה ומקרבנת. על המכשלות בעבודה הטיפולית העכשווית ברצוני להתעכב במאמר זה, כדי שהמטפלים יוכלו ללמוד ולעבוד - מבלי להשתעבד ומבלי להתעייף; לשבת בניחותא בכסא המטפל שלהם, מבלי שיהיה בו צפוף מדי – כשהמטפל מרגיש שעליו לחלקו עם הממסד, עם האבות ועם צפיות ארטילאיות מן התפקוד המקצועי שלו; שהוא יחוש נוח בכך שהוא והמטופל שלו הם צוות, והוא הגורם האחראי בו.
מזה זמן מה השתלטה על התרבות הטיפולית מגמה שנוטעת במטפלים תלות במודלים מן העבר ובדוגמאות טיפוליות 'קלסיות', שאינן רלוונטיות יותר בתקופתנו – אך מוצגות כאילו מדובר בעדכון 'חדש ומחודש'. כך מוצא עצמו המטפל של זמננו, המלא רצון טוב - שחוק ומבולבל בין 'מה שהוא אמור לעשות' בחדר הטיפולים ובין ההקשבה וההתעניינות הספונטנית שבגינן הוא בא למקצוע ולהן זקוק המטופל שמגיע לקבל את שירותו. העבודה הטיפולית הפכה, אם כן, לפייק-טיפול, לטיפול מסולף, ולכן לא פלא הוא שהמטפלים מתוסכלים ומותשים.
במקום לתקן את המצב כפי שנדרש - הממסד הטיפולי הפך חולשה לאידיאולוגיה ומציע למטפלים המבולבלים סיסמאות 'אלטרואיסטיות' שמציגות את העבודה הטיפולית כמקור 'סבל' מובנה למטפלים. מספקים צידוקים פיוטיים למטפלים: כתשושים, כפצועים, כפגועים ממצבי משבר בעבודה, כחשופים לטראומה משנית בעצם הימצאותם עם מטופלים 'נגועי טראומות', הם קורבנות של 'תשישות החמלה', מורעלים ומורעבים על ידי מטופליהם. אין פרוש הדבר שאין מצבים קשים בכל עבודה, כולל בעבודה טיפולית. אך במקום שהעבודה הטיפולית תוכר כמפגש חי ומרתק בין סובייקטים, הפכה דמותו של המטפל האלטרואיסט-הקורבן לסימפטום של הצגה מעוותת ובלתי אתית של העבודה הטיפולית, שהקהילה המקצועית חייבת להתעורר ממנה.
המטפל התשוש יכול להזכיר לעצמו מהי העבודה הטיפולית הראויה - שהניעה אותו לבחור במקצוע שבו ההתעניינות באחר ובעצמי היא הליבה, שבה הוא פוגש תמיד עולמות שונים ומרתקים, ומתכתב אתם.
העבודה הטיפולית הנדרשת ולקויי ההכשרה :
במציאות המתוארת אנו צריכים כנראה להזכיר לעצמנו מהי מהותה של העבודה הטיפולית. המטופל המביא את קשייו לחדר הטיפולים או למרחב טיפולי כלשהו הוא אדם המתקשה בחייו באופן כלשהו, ופונה לעזרה מקצועית כדי לעשות סדר בעולמו הפנימי והחיצוני, כדי לנסות להפוך סבל טורד – למציאות ברורה יותר עבורו, למציאות יותר נסבלת.
המטפל הוא איש מקצוע שמתחייב להתעניין ולהתמצא במצוקות החיים של אנשים שונים מעצמו, בקשיים שבהם הם נתקלים בזמננו - המביאים אותם אל פתחו. הוא פוגש כאבים ומצבי חיים של קושי ובלבול שיכולים להיות זרים לו, ולעיתים מתעוררים מולם הכאב והבלבול שלו, שאתם עליו להתיידד כדי לעזור בהתמודדות עמם . זוהי מהות העבודה הטיפולית שאליה איש המקצוע נמשך, אליה הוא מתחייב ועליה הוא מתוגמל. עבודה זו מכירה במורכבות החיים והנפש, ואינה עבודה מתישה בסיכון גבוה. מי שמרגיש כסובל במפגש האנושי הזה – אפשרי שהוא במקום הלא נכון עבורו.
כשהמטפל מוצא עצמו מתקשה בסיטואציה טיפולית – יש לו שותף במסע. יתכן שבנקודת זמן מסוימת בטיפול הוא מפרש דברים באופן לא רלוונטי למטופל; למשל, הוא רואה במטופל שלו 'ילד' או מתמקד בהיותו 'בעל הפרעת קשב וריכוז', כאשר המטופל הוא כבר בחור שרוצה להיות עצמאי ואיננו רק בעל הבעיות המוצגות בהבחנה הרשמית שלו. או, כשמטופלת היא אם חד-הורית מבוהלת ומטופל הוא אדם קורס באמצע חייו – והמטפל מוצא עצמו עומד מול פחד מהבאות ומול כאב נפשי חריף, שצריך לתת להם מקום.
ברור שאנו כמטפלים איננו מכירים את מכלול חיי האדם האחר, אך המפגש הטיפולי הוא מפגש בשניים – יש לנו פרטנר, גבר או אישה, צעיר או זקן; הם בעלי שיקול דעת ויכולים לעזור לנו בניווט, אנחנו לא לבד בזירה הבינאישית הזו, יש שם אדם ראוי. אבל המפגש הטיפולי אינו סימטרי; חשוב שנוודא שאנו נמצאים עם המטופל באזור הקושי שלו ומכירים את הגבולות לתפקוד אפקטיבי ואתי.
מסתבר שהתרבות הטיפולית מציידת את המטפל העכשווי בצורה לקויה, כשהיא משרתת את האינטרסים והידע שנאגר כבר אצל חבריה הבכירים. ניתן לומר שכאשר התרבות הטיפולית תומכת 'במסכנותו' של המטפל - היא מתפקדת כ'ארגון תמיכה לחברים', ולא כארגון הדואג למקבלי השרות. המטופל הופך להיות גורם להתייחסות אמורפית ולסיכון, זה שמזהים אותו לפי תוויות המוכרות מראש, גם כאשר המושג 'סובייקט' נשמע תכופות במקומותינו.
כשאנו מעיינים בתוכניות הלימודים למטפלים למיניהם, כולל אצל אלה המכנים עצמם כ'גל החדש בפסיכותרפיה' – המטופל העכשווי, קשייו וצרכיו לא מופיעים בהן כלל. מפורט בהרחבה מניין היתרונות הלימודיים שבתוכנית – מהיכרות הלומדים הפוטנציאלים עם כתיבת מטפלים מהעבר ועם מחקרים, מפגש עם אנשים מקצוע ידועים מהארץ ומהעולם, הנחות לכנסים. מכאן שגם בתי הספר לפסיכותרפיה הרבים הצצים מדי יום וגם תוכניות ההעשרה למיניהן אינם מעניקים למטפלים שבדרך ולמטפלים שבשדה - את ההכשרה הרלוונטית לסוג העבודה שהם יפגשו ופוגשים.
את הטייס ואת הרופא מלמדים בפועל להתמודד עם סיטואציות שיפגשו בעבודתם. את הפסיכולוג ואת הפסיכותרפיסט מלמדים תיאוריות מושגים ישנים ממוחזרים, וממצאי מחקרים שדורשים נינוחות עם אדם חי. לא מכינים אותו לפגוש מצבים אנושיים. הוא לא מרגיש נוח לבחון את עצמו, למרות שהוא 'הולך לטיפול או לאנליזה'. הוא לומד ומטופל אצל מטפלים ואנליטיקאים שמתבצרים בים של דיונים תיאורטיים, נאמנויות ארגוניות ותת-ארגוניות (לקליין, לביון, לקוהוט). מוריו ומטפליו מנסים להתאים חומרים טיפוליים שבאים מן החיים הנוכחיים לדוגמאות של טיפולים מן העבר הרחוק והקרוב, כאשר האנשים המטופלים היו שונים, תנאי החיים היו שונים, והנחות היסוד לגבי הקשר הטיפולי – היו והינן שונות. יחסים יותר היררכיים התחלפו ביחסים יותר שוויוניים, עם צעירים ובוגרים שהם טכנולוגיים ומתוחכמים, שמכירים תובנות פסיכולוגיות שכבר נספגו בתרבות הכללית, ואינם זקוקים בהכרח לפירוש מנצח של המטפל.
איזה דמיון יכול להיות בין המקרה של דורה שטופלה על ידי פרויד, נערה שנדרשה למהוגנות מינית ומעמדית בחיי היומיום שלה בתחילת המאה העשרים, לבין נערה בת זמננו שהיא בת גילה, מפרבר יוקרתי או מרקע של מצוקה – שכבר שוכבת עם בנים מזה שנים אחדות, שיש לה מגעים אינטרנטיים מגוונים, שבחלקם הגדול להוריה אין מושג עליהם. איזה דמיון יש בין המטופל שפוגש המטפל במקומותינו - למטופל של הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן שעובד כיום בסן-פרנסיסקו, מטופל אשר עולה אליו לרגל, בין אם הוא מרוצה או לא? או למטופל של הפסיכואנליטיקאי הקלייניאני הלונדוני ג'ון שטיינר, שמקבל מרות אנליטית, לא רק בגלל אינטרס מקצועי שלו, אלא כמהגר שנקלע לתרבות שאליה הוא מנסה להסתגל והטיפול מסובסד?
כאשר ההכשרה המקצועית והתרבות הטיפולית אינן מציידות כנדרש את המטפל – הוא אינו בטוח בהתנהלות אנושית בשניים, ומרגיש עייף, מותש ומבולבל. את זיהוי עבודת המטפל כ'טראומה' או 'משבר' ניתן לראות, למשל, במאמרו של רני לוי 'עם אילו מצבי משבר עשויים אנשי טיפול להתמודד בעבודתם?', אשר מציג לכאורה למטפלים את 'הסיכונים המקצועיים' במהלך עבודתם המקצועית מול הסבל בחדר הטיפול. מאמרו של לוי מדגים נטייה רווחת כיום להתייחס לכל התרחשות אנושית אפשרית כאל טראומה, והתנאות מאחרי מושג אלטרואיסטי של חמלה שמתישה כביכול את המטפל, אלא שבכך לא מספקים למטפל בטחון עצמי מקצועי אלא רק תרוץ. החיים הם רצף של לחצים, פרידות, עלבונות ותסכולים; זיהויים כטראומה מעניק למתייג תדמית פסיכולוגיסטית, אבל לא מציידו ביכולת דיאלוגית וטיפולית נדרשת.
יתרה מזאת, מסתבר שהכשרה לקויה מתבצרת בהאשמת המטופל בהתערערותו של המטפל. המטופל מוצג לאחרונה כזה שגורם למטפל 'כאב ראש', 'מעייף אותו', או, חמור יותר – גורם לו לטראומטיזציה כאשר המטפל נחשף לחייו 'הטראומטיים' של המטופל. צניעות, התבוננות פנימית וניהול דיאלוג מכבד אינם מערערים, אלא מספקים חומרים נפשיים להתבונן בהם, לבחון אותם, להתעשר ביחד כאשר הם נפרשים בזירה הטיפולית ובחיים. תפיסת המטופל כגורם מתיש או מערער מתחזקת ב'יחד המקצועי' של ארגוני מטפלים, ועלולה להחליף את תפיסת המטופל כאדם שראוי לכבוד כשהוא בוחר להתמודד ולשתף, וזקוק לסיוע.
המטפל צריך להיות מסוגל לבחון חומרי נפש ורגשות אנושיים תחילה מתוך עולמו שלו. ההכרה העצמית והבחינה העצמית הם היסוד המוסד של העבודה הטיפולית, לא חיפוש של שעירים לעזאזל.
התעניינות עצמית כליבת המקצוע והאתיקה:
המוטיבציה הבסיסית של אדם להפוך למטפל היא לעזור לאדם אחר במצוקותיו, על בסיס היכרות עם הפסיכולוגיה האנושית דרך המצוקות האישיות שלו (וגם לזכות בפרנסה לא רעה). אליס מילר, בספרה 'הדרמה של הילד המחונן', זיהתה במטפלים את המתת – את היכולת להקשבה ולחמלה כלפי האחר, המתפתחת בגלל המצוקות, הכאבים והטלטלות אצל המטפל עצמו. אלא שהבחירה המקצועית לטפל באחר מאפשרת להמיר את מושא ההשקעה מעצמנו המטפלים – אל המטופל; הכאבים והמצוקות שלו – יהוו תחליף (נוח ואלטרואיסטי לכאורה) להתעניינות ברגשות ובהגנות שלנו.
בפועל, המלצתה של מילר למטפל היא לטפל תחילה בעצמו. גם פרויד דרש כתנאי מקדים את האנליזה העצמית (והמובנית) של המטפל; בחיבורו 'סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית', הוא כותב: "מאז שגדל מספר העוסקים בפסיכואנליזה המחליפים ביניהם חוויות מניסיונם, שמנו לב לכך שכל פסיכואנליטיקאי מרחיק לכת רק עד לנקודה שתסביכיו וההתנגדויות שלו מתירים לו; ולפיכך אנו דורשים ממנו שיתחיל את פעילותו באנליזה עצמית וימשיך להעמיק בה ברציפות במקביל להתנסויותיו עם מטופליו". ליבה דינמית של בחינה עצמית היא הנדרשת ממטפל בנפש.
במציאות נוצרה תרבות טיפולית שבה מחנכים פסיכולוגים לשמור על עצמם, להציג פאסון של מקצועיות ושליטה, להיראות מקצועיים ואסופים – אך לא להיות מסוגלים להתבונן פנימה כמעשה טבעי, להיזהר מלהתייחס לעצמם בטיפול ובחיים מתוך התעניינות אנושית בוחנת וצנועה. גם כאשר 'הרוח ההתייחסותית' מהדהדת ומצוטטת בקהילה המקצועית כערובה לכך שהמטפל העכשווי מתנהל באופן רגשי ומשתף – ניתן לראות אצל מטפלים שימוש נקודתי 'במשפטי אני'. נראה הבלחות של 'חשיפה עצמית' – אבל לא שיח אישי ובינאישי נינוח. כיום מטפל יכול לשתף את המטופל בכך 'שלא נוח לו', או שהוא יבטא רגש או תוכן אישי נקודתי, בעוד שהבלחות אלו עלולות לפטור אותו מבחינת תחושותיו בהקשרן הרחב יותר, הלא נקודתי: למה המטופל 'מלחיץ' או 'מערער' אותי? מה הוא משקף לי – אילו כאבים ותחושות הוא מעלה בי? בעקרון, כיום עומדים מטפלים מול שינויים סביבתיים, כשמטופלים שלהם, וגם המודרכים והתלמידים שלהם, הם אנשים משכילים שמתמצאים במציאות הטכנולוגית והחברתית אפילו טוב מהם, ויכולים לספק להם ולעורר בהם גירויים ותגובות בלתי מוכרים.
כל מטופל יכול לשקף לנו קונפליקטים ואיומים נפשיים שאולי קשה לנו לפגוש, אין ספק שישקפם, והאפשרות לדון בהם היא מהות העבודה הטיפולית. אולי כמטפלים באנשים אחרים רצינו להאמין שהלבטים והקשיים האישיים שלנו 'נפתרו', שבעצם 'נפטרנו מהם' כשהפכנו למטפלים והלכנו לטיפול ולאנליזה. אבל, באופן מפתיע, המקצוע יצר הגנות של העמדת פנים ומראית עין כנגד הכאבים והמבוכות שלנו. לכן, במצב זה קרוב לודאי שנחוש מופצצים מחוויות נפשיות, מותשים ומעורערים כשחומרי חיים ונפש מגוונים עולים דרך המטופל וכשצריך למצוא דרך אליו כסובייקט שותף.
אלא שהתבוננות עצמית ושיח מכבד הם הבסיס להתעניינות פסיכולוגית מפרה, היוצרת עניין במקום שנוצרת התשישות.
סיכום - מתשישות להתעניינות:
נוגע ללב כשמנהל שרות טיפולי מזמין מומחה כי אנשיו שחוקים, עייפים, חולים, היו רוצים 'שהמטופלים יעופו להם מהעיניים'. נוגע ללב כשמטופל נבוך מתקשר למומחה ומבקש דרך להביא את המטפלת שלו לענות לו, ולא להחזיר לו שאלה בשאלה. הוא כבר סיפר לה הרבה דברים על עצמו, לא היה רוצה להחליפה, אבל היא בכל זאת אטומה ומקובעת בדרכיה, והוא היה רוצה שתתגמש ותתעניין בו.
לא מדובר רק בסוגיה נוגעת ללב אלא גם מקוממת – מדובר על החטאה בשימוש במשאב מובחר, אנושי ואתי.
מטפלים ומטופלים כאחד יכולים וצריכים לעקור אטימות ואי-נחת. המטפלים חייבים להזכיר לעצמם את מהות עבודתם וללמוד להתנהל בדרך מתעניינת, פשוטה ואנושית, כאשר מושגים וידע מאירים את דרכם ברקע. אין ספק שצריך ללמוד ידע קלסי וצריך ארגון מקצועי לתמיכה ולגב, אבל חשוב לזכור מיהו צוות העבודה הטיפולית. 'השלישי הארגוני' יכול לעזור, אבל אסור שישעבד ויחליש. לא מדובר בכך שעבודה טיפולית היא נטולת קושי נפשי, אבל גם כאשר מעורב בה כאב ניכר – יש עמו שיתוף, איתות וסיפור.
