המחאה החברתית והמטופל החדש
ד"ר ניצה ירום | 25/8/2011 | הרשמו כמנויים
המחאה החברתית והמטופל החדש
במהלך החודש האחרון נדהמנו מעוצמתו של 'העם', הדורש צדק חברתי. לאחר שהתרגלנו במשך שנים לחיות תחת הדומיננטיות של האג'נדה הביטחונית, נראה שאנו חווים פרק בהיסטוריה חדשה. אנשים צעירים עובדים למחייתם, אבל רוצים גם קורת גג וגם קיום חיים טובים נורמטיביים. מרשים הוא הפרץ של התלכדות רעיונית ומעבר מאינדיבידואליזם נרקיסיסטי ומה שניראה כניכור כלפי 'הציבורי' (מצב שאותו חיו מרבית האנשים בתקופתנו), להתלכדות למען חברה המקיימת 'ערבות הדדית' ומדינת רווחה ככוח וכערך.
הפיגועים וירי הטילים ששבו לחיינו מחזירים לאג'נדה הציבורית והאישית את נושא הביטחון, אני מקווה שהמחאה החברתית המאסיבית שהתעוררה – לא תוסט לשוליים ולא תכבה.
פרויד, בחיבורו 'פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני' רואה את ההמון כ'בולע' את האינדיבידואל במסגרת יצר העדריות. במציאות הופתעתי לראות גם במאהלים וגם בעצרת הגדולה את השלטים הצנועים והאישיים. נראה שקולו של הפרט לא רק שאינו נבלע בלהט הכללי, אלא שהוא שומר על ייחודו ומבהיר לעצמו דרך ההתלכדות הציבורית את צרכיו ואת מטרותיו. לא באלימות אלא בשכל.
נראה לי שהמחאה הציבורית-חברתית חייבת לחלחל אל מושגי היסוד בפרקטיקה הטיפולית הקיימת ולעצבם מחדש.
מהי דמותו של האינדיבידואל המוחה כמטופל העכשווי?
- הוא מתנהל בשכל ומתוך השכלה - וכפי שהוא יכול להתנהל בין הפרטי לציבורי הוא
יכול להתנהל בטיפול שלו בין צורכי ההווה ובין הייצוגים המופנמים מעברו. אין מקום לגישה רגרסיבית, הרואה בו 'ילד', הוא שותף מכובד במסע הטיפול שלו. הוא יכול להתעניין ולהתעמק בנבכיו ובקשייו גם 'בסטינג' פחות מסורתי. הוא צריך שהפרטנר למסע שלו -המטפל - יכבדו כראוי: לא להקטינו ולא להתחנף אליו, להיות מעודכן למענו.
- הוא 'קרוע' בין לחצים ומחויבויות ונושא איתו 'מורשות משפחתיות ומטענים' התואמים לזמן שחלף, ולאו דווקא למציאות העכשווית המורכבת והמבלבלת. הוא נקרע ומתלבט בין דרישות למצוינות (מקצועית, הורית, מינית) לצד מגבלות כלכליות וקשיים נפשיים.
חשוב שהוא יוכל לפתח באמצעות הטיפול את היכולת להיות 'סובייקט' מסנן, מבין ובוחר, לא מישהו שנגרר. מניסיוני, אדם בעל תחושת עצמיות (שעבר טיפול שחיזק אותו) – ייטיב למצוא את מקומו במציאות העכשווית.
- הוא חייב לפגוש בטיפול את המציאות הכלכלית-חברתית שבה הוא חי, ואיתה לנהל דיאלוג אישי. הצורך לשרוד בתוך מציאות משתנה מחייב לשים אליה לב בטיפול, ולא לראות במציאות הפנימית ובעבר את חזות הכל.
- 'סבתא זה לא בנק': הפער בין תלות כספית ותפקודית ובין בגרות ותבונה, שמתגלם במאבק הציבורי – מחלחל לטיפול. כיצד אממן טיפול כשאין לי בית בטוח? היכולת להתחשב במציאות ולראות כטיפול בעל ערך לא בהכרח מסגרת ארוכת שנים אלא התערבויות אחרות, המקיימות אמון ומרחב מחשבתי וחוויתי – הוא עניין מהותי.
עבור ציבור המטפלים המאבק החברתי הנוכחי הוא הזדמנות וחובה לבדק בית. לא יתכן ש'העם' ידבר בקול אישי במסגרת ציבור הקורא לערבות הדדית ושינוי, ואילו קולם האישי של המטפלים 'יבלע' בתוך המון מקצועי שממשיך למחזר את סחורתו ולצטט שמות כמנטרות.
השלט המונף כאן, אם כן, הוא: 'מטפלים, די להיות שבוי במסורות'. הגיע הזמן שהמטפל יהיה מונחה על ידי הפרדיגמה המקצועית אך יפעל כאינדיבידואל בתוך העם שבתוכו הוא יושב ואותו הוא חייב לשרת.
