חירות מכבלי העבר - לטיפול הפסיכולוגי בזמננו: איחולים לחג החירות
ד"ר ניצה ירום | 25/3/2018 | הרשמו כמנויים
חירות מכבלי העבר לטיפול הפסיכולוגי בזמננו: איחולים לחג החירות
אנשים לחוצים בעולמנו המסובך היו יכולים וצריכים להיאחז בטיפול הפסיכולוגי על מנת לעשות קצת סדר מיוחל בעולמם הפרטי.
אלא ששוב ושוב ניתן לראות כיצד ארגונים טיפוליים משווקים את מרכולתם 'כמתחדשת', ושוטפים את מוחם של מטפלי ההווה איך להאדיר וללמוד מדמויות בעבר תוך פיתוי בדבר 'חידושיהם' – כשהם אמורים לעזור לאנשי ההווה. כך ממשיכים לבלבל את המטפלים בזמננו וגורמים למטפל העכשווי לצפות מעצמו לטפל 'כמו ויניקוט' באדם-מטופל צעיר מדור ה- Y או באדם-מטופל מבוגר עכשווי השונה מכל אדם מבוגר מן העבר (ומהאדם שראה המטפל/האנליטיקאי של שנות החמישים של המאה הקודמת, למשל).
נציץ במודעה הבאה:" האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה שמח לבשר כי מתוכננת קבוצת הדרכה קטנה עם פרופ' אוטו קרנברג, אשר נאות לתת הדרכה קבוצתית שבועית מרחוק. ההדרכה תתקיים באמצעות סקייפ... עלות פגישת הדרכה למשתתף בין 350 ו-420 ₪" .
אין ספק שקרנברג הוא דמות נכבדה, ואין ספק שלאלה שיודעים כבר הכל ויש להם אמצעים אין סופיים – הדרכה עם עלות שכזו יכולה להיות תבלין פיקנטי. אבל לדאבוננו, זהו רק פיתוי אחד בצונמי האבות שרוחם אופפת את מטפלי ההווה. בדוגמאות יומיומיות נוספות ניתן להמחיש את נפיצות רוח המסורת בתרבות הטיפולית הקיימת: כשעושים כנס חדשני על מיניות – מושג המפתח בו הוא 'טרנספרנס אירוטי'; כשרוצים לדבר על עוצמת רגשות בחיים – אומרים שזה 'חזק כמו טרנספרנס'. מושגים מעין אלה הפכו לתיאור מציאות קיימת לכאורה. מסתבר שמטפלים למיניהם כיום נאחזים בז'רגון כשהם מתכוונים לדון במיניות, באינטימיות ובתופעות אחרות בחיי מטופלים ובחדר הטיפול.
בשנת העבודה הנוכחית כתבתי רבות על נושא מטריד זה ושנשמעות גם נימות פרגמאטיות להבטיח שנוי בתהליך הטיפולי. בינתיים בשטח ניתן לראות מטפלים מבולבלים, עייפים, שחוקים, אפילו שונאים את המטופלים שלהם, כשהם מרגישים שהם לא מצוידים כראוי לפגוש אותם – להקשיב להם ולשוחח אתם כאחד האדם; עומד לרשותם ידע לגבי הפסיכולוגיה האנושית שיכול וצריך להזין את האינטראקציה הטיפולית כהשראה ולא כתכתיב. בפועל, בעולם המוצף אינפורמציה שלנו – המטפלים מתרוצצים בין הבטחות לשילובים טיפוליים מנצחים ובין השפעת אבות-העבר כדגם להבנת ההווה. שוב דוגמא: כשמטופלת צעירה של ראשית המאה העשרים הופכת למוקד הדיון של אנשי מקצוע בכירים איך להתמודד עם גלוי עריות בעשור השני של המאה העשרים ואחת – הרי שדגם נשי מלפני למעלה ממאה שנה משמש כדגם 'טבעי' להבין את הדינמיקה של אישה צעירה בת זמננו. התייחסות זו הינה בין קריקטורה לאבסורד.
שוב ושוב אני עומדת מופתעת כיצד אנשים, כולל אנשי מקצוע, שיהססו להשתמש בטכנולוגיה קצת פחות מתוחכמת מזו של הרגע האחרון – יכולים להתפתות למסרים מפתים לגבי דמויות עבר, שהיו בלי ספק פורצות דרך ומעוררות השראה בזמנן. פרויד דרש מכל מטפל את הבחינה העצמית ככלל יסוד, וזהו בסיס שצריך להשתמש בו; לא לצטט את פרויד במאמר משנה זו או זו כערובה לתוקף. ויניקוט נכשל בעמידה מול תוקפנות, שלה הוא הטיף במאמרו הידוע 'THE USE OF THE OBJECT ';
אם רוצים ללמוד על התוקפנות על פי ויניקוט צריך לדעת שהוא עצמו לא עמד בתוקפנות שמטפל אמור לשרוד אותה, שלה הוא הטיף במאמר זה ובכלל .
לקראת חג החירות אני מאחלת לכל אנשי המקצוע באשר הם להתכוונן לחירות אישית ומקצועית דרך פיתוח של חשיבה ביקורתית ושיקול דעת אישי, לא לצטט מושגים כעדות לידע ולגאולה. אני חוזרת על המסר הזה רבות, אבל המציאות טופחת על פנינו עם כל מייל אינטרנטי ועם כל קול מהשטח – שבו מטופלים מוצאים עצמם אבודים והמטפלים מנותקים כשהם מתבצרים במושגים ובאבחנות כבקרנות המזבח. המטפלים מתקשים לראות את מטופליהם כאנשי התקופה, אנשים ראויים שלכודים בסבך של ירושות והפנמות-עבר אישיות ודרישות המציאות הנוכחית.
הפכנו למקצוע יומרני ובלתי אפקטיבי, כשאנשי מקצוע רבים משקיעים מהונם, מזמנם וממרצם כדי להתפרנס ולעזור. אבל העבדות הפכה לסמל מסחרי שלנו, במקום לרצות לבעוט בה ולהשתחרר ממנה.
שיהיה לכולנו חג שמח, ופתיחות לנדרש בהווה המזומן לנו.
