'אגדת האמת' ומספר מילים לקראת פסח
פרופ. עמיה ליבליך | 15/4/2011 | הרשמו כמנויים
[בתודה לרחל טלשיר].
בספר של טלשיר "פגישה בקצה הערב" (כתר, 2003) מצאתי סיפור נפלא, אותו מכנה הגיבורה 'אגדת האמת', ומייחסת אותו לאביה בפולין. (לא מצאתי מקור ידוע ל'אגדה' זו מלבד הספר הבידיוני של טלשיר, ואשמח לקבל הארות מקוראי.) וזהו תוכנה:
"היה היה פעם איש שלא מצא מנוחה לעצמו. ערב אחד החליט ובבוקר קם ונפרד מאשתו, מילדיו ומכל אשר אהב. לאן הלך? לחפש את האמת. חדור אותה חתירה לאמת אחת, מסור למשימתו הגיע לבסוף למערה מרוחקת, אי שם מעבר לימים ולהרים, שבה גרה האמת. היתה זו אישה זקנה, כפופה וקמוטה. הוא ישב עמה שנה תמימה ולמד את תורתה. מקץ שנה הודה לה ונפרד ממנה. הוא הבטיח לה שיספר על אודותיה ויפיץ את שיעוריה. "יש לי רק בקשה אחת נוספת", אמרה הזקנה, "ספר להם שאני צעירה ויפה" (שם, עמ. 144).
הלקח של סיפור זה הוא, כמובן, שאין אמת, ודאי לא מוחלטת, ומוטב שניזהר מכל מי שבטוח שהאמת באמתחתו. כחוקרת של סיפורי חיים אפשר לנחש מדוע נהניתי כל כך מאגדה זו, ומיד הפכתי אותה חומר לשתף בו את תלמידי. בעולם הציטוטים שלי מתכתבת אגדה זו עם שיר נפלא של חזי לסקלי שנקרא "שעת השקרנים מכל הסוגים" ועוסק ב"זקנה השקרנית היסטוריה", ש"אינה פוחדת מדבר לבד ממספרי סיפורים, סיפורי בדיון גמור". בשעה שמספר מביא את סיפור הכמו-אודיסיאה שלו, לפי לסקלי [בקטע ארוך שעליו אדלג], "דמותה של הזקנה השקרנית הולכת ומטשטשת. הסיפור בא במקומה, בטוח בנחיצותו ובאמיתותו". אולם, עוד אנו הודפים את הסיפור, ועל הדלת נוקש מספר סיפורים חדש ולצידו זקנה "שניהם תובעים שיקשיבו להם. אם כך, נקשיב גם להם". (אני מכירה את השיר מפרסומו ב"אלפיים" 1990, 3).
ומעשה שהיה כך היה (ועכשיו, התאמינו לי?): הוזמנתי לשאת דברים בכנס שנערך במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים לכבוד ארכיון חשוב של סיפוריהם של ילדים ניצולי שואה, הארכיון על שם יהודית קסטנברג. מנהלתו העכשווית של הארכיון, פסיכואנליטיקאית בשם דר. אווה פוגלמן, שנכחה בכנס, היא שהעניקה את האוסף המרתק שלה, ששכן עד כה בניו יורק, לאוניברסיטה העברית בירושלים, בה יעמוד לרשותם של חוקרים. האירוע היה מכובד וחשוב והאוסף חשוב עוד יותר - אלא שאותי מעסיקה המילה "תיעוד". מה פירוש התיעוד הזה, האם משמעותו שאנו מאמינים לדברים שאומרים לנו אחרים, ואפילו הם נאמרים לחלוטין באמונה ובתום לב מצידם? האם אפשר להתייחס כ"עדות" לסיפורי הילדים שניצלו בנסיבות מדהימות בילדותם, אחרי שאיבדו את בני משפחתם וביתם, החליפו את זהותם, הוסתרו ועמדו מול המוות? מה נשאר בזיכרון ומה השלימו בבידיון, מה קיים במודע ומה בבלתי מודע? וכך, באמצעות שני הקטעים הספרותיים שלמעלה, הבאתי לכנס את הקול המבקש להטיל ספק באמיתות העובדתית הפשוטה של סיפורים אלה, אך לראות בהם אוצר בלום ויקר מאין כמוהו של משמעויות להבנת הזהות, הקשרים והתרבות שכוננו המספרים בתודעתם. גם זוהי היסטוריה, אבל אחרת – היסטוריה של הסיפור, של הנפש, או, בלשונו של סרבין 'אמת נרטיבית'.
בקהל נכחו חוקרים והיסטוריונים, ורבים שבאו לכבוד הארכיון החדש, משום שהם ניצולים או בניהם. ודאי להיסטוריונים לא קל לשמוע את דברי הספקניים, והיו שאמרו לי בחיוך כי עתידים הם להחליף את מקצועם... אולם גם היסטוריונים מובהקים, כגון פרופסור דליה עופר (שכתבה מאמר מאלף לאחרונה על "עבר שאינו עובר: הישראלים והשואה" ב'מורשת' 2010), כבר אינם מאמינים בתמימות בצדקתה של גברת היסטוריה ועובדותיה, שאולי היא זקנה ומעמידה פני צעירה. מצד שני, הם ואנוכי איננו נמנעים מלהגן על 'אמת' זו או אחרת, כשאנו נוכחים בניצול האידיאולוגי שעושים חברינו ב'עובדות', והמבין-יבין.
מסובך? אכן כך. יום השואה מתקרב, אך בינתיים חג החרות לפנינו. נקרא בהגדה של פסח, שגם היא סוג של היסטוריה, והשדות מלאו בפרחי האביב. חג שמח ומחשבות טובות לכולנו!
