לטפס מתחת לראדאר
קרן רם בר יוסף | 31/12/2017 | הרשמו כמנויים
בשנה האחרונה להתמחות למדתי לדייק בדיבור. "יש פער בלתי נסבל בין הרצון שלך לעשות דברים מהר כמו שאת רגילה, ובין הידיים שעובדות לאט ורועדות וזה משגע אותך" אני אומרת לגברת לבנת השער ושתוקת הדיכאון היושבת מולי. היא מתרככת פתאום, מיישירה מבט וחיוך קטן, ולרגע אחד אנחנו שתי נשים שחולקות הבנה מתסכלת.
מאז עברו כמה שנים טובות, שיכללתי את ה'דיבור הטיפולי' שלי והמשכתי להתאמן על בניית נרטיבים ידידותיים לסתירות המשגעות-את-השכל האלה. מידי פעם נזכרתי בשערה הלבן ובמבטה המוטרד, שואלת את עצמי, האם יכלה לחוש עוד רגעי שקט בסכסוך הפנימי שהתרחש בתוכה.
על הסלעים באזור שדה בוקר היא מוסרת לי דרישת שלום לא צפויה.
שעתיים אל תוך רכיבה מדברית אני שמה לב שמשהו השתנה. שובל הרוכבים שנהייתי חלק ממנו מטפס אל עבר גבעה תלולה, על שביל צר בו מצד אחד שיפוע אבנים חדות ומהצד השני חומת סלע. העיניים שמחות לקלוט את פיתולי הנוף, ואיכשהו הלב לא מידי מוצף בפחד המוכר, אלא בסקרנות ושמחה. מקפידה לשמור על מבט קדימה, אני מגלה בהפתעה שאפשר לטפס על הסלע הקרוב. הגלגל נצמד אל הקו שבחרתי והגוף מגיב אל הפקודה הפנימית להתרומם מעט. שניות אחדות אחר-כך, העיניים בוחרות קו ברור על הסלע הבא, ושוב בתזמון פנימי הרגליים והגוף עובדים בלי ששמתי לב והופ עוד מכשול מאחורי. התודעה מתחילה להבין שמשהו כאן לא מוכר. "לא קיבלנו את הmemo שאת עכשיו יכולה לטפס סלעים!!" אני שומעת את הספרן בתוכי מתרוצץ במעגלים מבולבלים, הולך לאיבוד בתוך הגדרות לא מעודכנות. והופ – בינתיים הרגליים כמו מעשה קסם מובילות אל מעל מכשול סלעים שעד לפני כמה ימים לא דימיינתי שאצליח לפענח. הספרן הפנימי קורא לי לסדר: "תגידי לי מי את? תגדירי את עצמך!" הוא תובע.. "חכי רגע, תני לעכל" הוא מפציר, מנסה לעכב אותי על פסגת המכשול הבא רק כדי ש'נעשה פרוססינג' למה שמתרחש כעת. אני מכירה כבר את התכסיס וממשיכה, מגניבה עוד עליונת מפותלת וצרה. כשאני מנסה להסדיר את הנשימות, קולו המבולבל של הספרן מתגבר ואני עוצרת. אי הסדר הפנימי כל כך כבד פתאום.
באמת הצלחתי להגיע ברכיבה את כל העלייה הזאת? "בטח היה לך מזל..", הספרן לוחש. אבל אני יודעת שזה לא רק זה.
זוכרת היטב איך חישבתי מרחקים וקווים, איך הרגליים והגוף הקשיבו באימונים של המדריך-עם-העיניים-הנוצצות וברגע האמת סיפקו את הסחורה. הספרן נשאר אבל וחפוי ראש, מפזר אל חלל התודעה את ניירותיו, ולוחש לי : "את לא מוכרת לעצמך. מי את? מה את יודעת לעשות? "
מתניעה מחדש על הפדלים, ונזכרת בפעמים שבהם הסברתי בידענות לאחרים מולי על האופן בו אנשים מתעקשים להמשיך ולעשות שטויות רק כי ככה הם מוכרים לעצמם. כמה חשוב ומרגיע ושומר על הרצף זה כשאדם מוכר לעצמו. הרבה נחמה ושקט יש בתחושה הזאת, גם אם מבחוץ זה נראה חסר היגיון. במיוחד ברגעי בדידות כשאדם מחפש פנים מוכרות – ולפעמים כל מה שיש לו זה לזהות משהו משל עצמו, גם אם זאת התנהגות מטופשת או אפילו משבשת התקדמות.
את "שלום_אני_קרן,_ואני_לא_ממש_מצליחה_לטפס_על_סלעים" אני מכירה היטב. וגם אם לא ממש אהבתי את החלק הזה – שלי הוא. ונעלי בית מוכרות לא מחליפים בקלות, גם אם יש בהן בלאי וצבע לא מתאים.
עוד כמה דיוושים ואני נזכרת בשערה הלבן של הגברת. מסמנת את ההבדלים והדימיון ביננו. מחפשת גם עבורי להתבונן ולבנות נראטיב שמכיל את הסתירה הפנימית בדימוי העצמי.
לא להתחייב על צד אחד, לאפשר התקדמות.
להתיידד עם ה'דיירת' החדשה בבית הדירות בו גרים חלקי העצמי המוכרים, מבלי שהיא תפנה החוצה מי מהם.
המדבר תובע ממני מחדש את מלוא תשומת הלב, ואני מסתקרנת מהסלעים החדשים שלפניי. בונה לי 'תורת לחימה' אל עבר המכשול הבא, ולאחר צליחתו מפזרת קריאת "טאדדאאם" באוויר (כי 'התנהגויות מטופשות' גרות כבר הרבה זמן בקומת הכניסה..).
"נעים להכיר" אני לוחשת לדמות הזאת שמפזזת לה ככה סתם אילו אין דאגות. "מקווה שהשכנים ימצאו חן בעינייך.."
ומבעד לחיוך, האייקו מאולתר עונה בחזרה:
ענבי הפחד תססו לשמפניה מדברית מתוקה. לחיים!
