לתת לאופניים להתגלגל – מחשבות מהמדבר
קרן רם בר יוסף | 22/3/2016 | הרשמו כמנויים
אני מתקרבת למעבר מלא חצץ. השמש קופחת, ויכולת הריכוז שלי מתקרבת אל הקו האדום מהצד שאמור להדאיג. ובכל זאת – בחזה יש שקט ותוכנית פעולה שלא דורשת הרבה מחשבה. רק לתת לאופניים להתגלגל. ברגע שהגלגל מתקרב לחצץ המבט מחפש את ההמשך.. ארבעה חמישה מטרים קדימה. יודעת שהגוף יטמיע באופן קסום את המידע שהעיניים רושמות על קליפת המוח, ויעבדו את הנתונים בהתאם.
האצבע המורה מתרחקת מהברקס. בניגוד לכל אינסטינקט הישרדותי שנחשב בהיגיון, דווקא מול המכשול הזה שכולל חצץ ואבנים שמצטופפות להן ביחד – אני משחררת את הברקסים. מחזיקה בעיניים את היעד הבא ונותנת לאופניים להתגלגל. הקסם אכן מתרחש. שוב ושוב הגלגל 'מגהץ' את המעבר וממשיך הלאה. האופניים שלי הבינו את זה הרבה לפניי: כשהעיניים בחרו לאן ללכת, הגלגלים יתגלגלו לשם בתאום מושלם. כלומר, כל מה שעוד צריך – זה לשחרר את הברקס הקדמי. ולהאמין שיהיה בסדר. ההתחפרות כאן מיותרת ומשבשת את המקצב. "לפעמים סיגר הוא רק סיגר.." פרויד לוחש באישור.
כשיצאתי אל המדבר לגמוע בשלושה ימים 180 ק"מ הרגשתי שאני רוצה משהו אחר מהרגיל. להכיר יכולות חדשות ולהטמיע באופן אינטנסיבי מה שעד עכשיו היה חמקמק. ועד משהו: אל טיול הרכיבה הזה אני מגיעה עם ברך לא ממש יציבה. רצועה שנמתחה מעבר לכוחותיה מחייבת אותי כבר שבועיים לרכוב רק על שבילים רחבים, ללא הריגוש המוכר של פיתולי היער שאני כל כך מחפשת, ועל הדרך גם מלמדת אותי שיעור על איפוק, שעמום, התמודדות עם כאב, ולשאת חוסר שלמות ומיחושים מבלי לסלק אותם מייד (מישהו אמר מיינדפולנס..?).
עם כל גלגול לתוך המדבר, ובעיקר אל הירידות המתחפרות אני גם מכירה מחדש את גבולות היכולת שלי. מרסנת את הדחף ל'פייט או פלייט', ומחפשת קצב. לפניי השבילים שהובטחו בברושור שהזמין לטיול, אך הכל מבולגן שם. המוני אבנים בגדלים שונים מבריקות באור השמש וטיפות הגשם שליוו את תחילת המסע, ובעיקר עושות לי בהלה בלב. תחושה עזה שהכל יחליק ואין לי מושג לאן לכוון את עצמי. תחושה של נפילה ללא שליטה. אני מעוצבנת. בא לי ללכת מפה. רק שאין פתח מילוט. אני בפנים.
חצי שעה אל תוך המדבר ואני שומעת את ההזמנה השקטה: "שחקי איתנו מחבואים". כמה נשימות עמוקות ומישורים מרגיעים (ואולי עוד שלוק של מים כדי שלא אשמע עוד קולות), וכעת כשאני מגיעה אל הירידות הבאות אני מסתכלת יותר לעומק השביל. הנה קסם: מה שנראה כמו ערמה ללא סדר המאיימת לבלוע ולהפוך את הרוכבים עליה - מקרוב, חושפת בתוכה רמז לשביל. קו שמשתרטט לו ולא ברור אם הוא היה שם, או שהעיניים איכשהו יצרו פוקוס ופילסו קו רציף בין המהמורות. עכשיו השבילים משחקים איתי מחבואים, ואני נרגעת ומתחילה להנות. מאטה את הזמן בתוכי ומספרת את מה שקורה: "מרחוק את לא יכולה לדעת את ה'קו' הנכון שעליו יש להתגלגל. מרחוק זה נראה מלחיץ. בלתי אפשרי. מייאש אולי. אבל אם תמשיכי עוד קצת ותתקרבי – הקו יסתמן לעינייך. רק מקרוב הוא מתגלה.." אני מאמנת את העיניים: לא להבהל ולא להרתע מזה שעדיין לא ברור אם יש בכלל דרך לפלס בתוך הבלגן. להתקרב ולחפש. וכשהקו מתחיל להסתמן – להתחייב ולהחזיק אותו בעיניים. כי לפעמים זה כל מה שצריך כדי לתת לאופניים להתגלגל.
מרגישה את ההנאה מתגלגלת בבטן, מרגיעה את המפגשים הבאים עם הבלגן. מצחיק כמה שכל הגוף הגדול הזה מוחזק לפעמים רק על ידי המבט. רק על ידי בחירה – לאן ללכת.
מדמיינת כעת את המפגש עם 'אי הידיעה' בחדר הטיפולים. כמה שגם שם היא לא נוחה, מאיימת על המטופל ועליי ולפעמים מתחבאת בתוך אשלייה שמראש אפשר יותר לדעת. שמישהו יידע כבר מה קורה פה!!
שבילי המדבר מלמדים אותי שעור ב'אי ידיעה'. אי אפשר לעקוף אותה. בהתחלה היא שם, ורק כשמסתכלים אל תוך הבלגן הקו מתחיל להסתמן. לפעמים הוא יסומן על ידי הרוכבת שלפניי, ולפעמים הוא יסומן מתוך אי ההצלחה של הרוכב שלפניי. כך או כך – אין דרך אחרת לפצח אותה – אלא רק על ידי התבוננות והכרה בקיומה. המדבר וגלגלי האופניים שתחתיי מראים לי מחדש איך לשאת אותה, ולהמשיך לחכות שהקו יתגלה לפניי.
אני מאמנת שוב ושוב את המבט, וככה גם מוכנה לאתגר הבא: שחרור הברקס ברגע הכי לא הגיוני. ה'כאילו' לא הגיוני.
אומנות העצירה שווה מחשבה ו'חפירה' משל עצמה. במדבר אני בודקת לעומק את מה שעד עכשיו היה קצת תאורטי. לא חייבים לחפור באיטיות כדי להתקדם. וכך מתחילה תופסת 'מעברי החצץ' וההחלטה המודעת לשחרר את הברקס ולהנות מהמעבר על המכשול באופן חלק. גם היום, ארבע ימים אחרי שעזבתי את המדבר מאחוריי, לא סגורה אם זה פיזיקה פשוטה או סוג של קסם מעשי שאיפשר לי לעבור את המכשולים באמצעות מבט קדימה, שיחרור הברקסים, ונחישות. המחשבה הממשית שזה אפשרי.
זוכרת איך הבטחתי לעצמי במדבר לחפש ב"חיים-שלא-על-גלגלים" מצבים דומים בהם תחושת הבטן שמדרבנת לעצירה והאטה אינה עוזרת. מצבים שבהם הפוקוס על המכשול דווקא ממלכד, ומשאיר אותי מחוץ לשביל הרוכבים הנע אל הגבעות הבאות. מבטיחה לעצמי שאתאמן על התחושה המקבילה למרגש האצבע שבאופן מודע מתרחקת מעט מהמעצור הקדמי ומאפשרת לי להתקדם ולהתפתח בתנועה.
הנה אני מזמינה לחפש..
