מחשבות על קוהוט ואכילה רגשית
רוני מייזליש | 21/11/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אכילה רגשית
לפני כעשור אמרה לי מטופלת "מאחורי הפרעות האכילה שלי, מסתתרות ההפרעות היותר קשות שלי. בוא נעבוד עליהן". משפט-בקשה-הרהור זה של אותה מטופלת "לקח" אותי בהדרגה מעיסוק בהפרעות אכילה ובקצה הטווח הפתולוגי לעבר תחום שבהדרגה נהיה שכיח יותר ויותר – "אכילה רגשית". בקליניקה שלי אני פוגש מגוון רחב של מטופלים, מסוגים שונים, עם דפוסי מחשבה וניהול רגשות כל כך מגוונים, אולם המשותף ביניהם הוא אחד – "ענייני האוכל והאכילה" שלהם מעסיקים אותם ברמה כזו שלא מדובר רק ב"עניין" רגיל אלא מדובר ב"עניין" כואב.
ואם נתמקד היום בנושא השמנה (שאינה פתולוגית) כל כך מעט אנשים הסובלים מ"עניין" זה מאמינים, מרגישים, חושבים שישנם חלקים רגשיים/פסיכולוגיים/נפשיים/רוחניים שגרמו וגורמים ל"עניין" זה וכן כל כך מעט אנשים מאמינים או מעלים על דעתם שטיפול רגשי יכול לסייע לקושי שלהם סביב השמנה. יותר מכך, כל כך מעט מאנשי הטיפול העוסקים בתחום ההשמנה כמו רופאים (בעיקר משפחה, קרדיולוגים, בריאטרים), דיאטניות, אחיות ועוד - מפנים אנשים עם עודף משקל לטיפול פסיכולוגי. אולי גם הם לא מאמינים שטיפול רגשי יכול לסייע בתחום זה.
אכן, מרבית המטופלים והמטפלים למיניהם כאחד מאמינים שהשמנה קשורה לדחפים בלתי נשלטים שצריך לרסנם, לווסתם, לעדנם, להכילם. כלומר. האדם לא התבגר וצריך לעזור לו בכך. וכן – אם נרד לשורש העניין ונדע את הסיבה ה"אמיתית" להתפרצות אותם דחפים, ונפרש זאת – או אז, הם ייעלמו.
היינץ קוהוט ואכילה רגשית
לשמחתי מצאתי את קוהוט J והוא מצליח להסביר את הדברים בצורה שאני יכול להבין גם מה קרה וגם להבין מה אני צריך לעשות. מבחינתי זאת נחמה אדירה. בספרו השני של קוהוט, "השבתו של העצמי" (1977) קוהוט מתייחס לנושאים המעסיקים אותי (ע"מ 84-85) :"...השילוש של קיבעון אורלי, אכילת יתר פתולוגית והשמנת יתר (Obesity), ניתן לבחון בקפידה תסמונת זו ע"י ההנחה, שאנו עוסקים בקיבעון דחף ראשוני או תסוגתי ברמה האורלית (בריחה מפחדי סירוס או מסיפוק-יצר אורלי), ויד הטיפול הפסיכואנליטי כפי שהוא מוגדר מנקודת מבט זו (כלומר עפ"י התיאוריות הקלאסיות – ר.מ) יכלול בסופו של דבר... את ההישג של העמקת מודעות-דחף עם יכולת מודברת לשליטה בדחף המושגת במקביל (דרך דיכויו, עידונו, עכבה של מטרותיו, התקה או נטרול). מכל מקום אני שב וטוען כי עמדה תיאורטית זו אינה מספקת. בניגוד לה, טענתי היא שאנו מתקרבים לאמת ונספק הסבר מנומק מדויק יותר לתהליך הפסיכואנליטי הנפרס בהצלחה ברוב המקרים הללו, אם ניישם את הנוסח הזה : אנו נאמר כי לא משאלתו למזון של הילד היא התצורה הפסיכולוגית הראשונה. תחת זאת נטען מנקודת המבט של פסיכולוגית העצמי, כי מן ההתחלה הילד מתעקש על הצורך שלו בזולת-עצמי-נותן-מזון – יהא עמום ככל שיהיה זיהויו של אותו זולת-עצמי. (במונחים התנהגותיים יותר נוכל לומר כי הילד נזקק למתן-מזון מאופנן באמפתיות, לא למזון). אם צורך זה נותר לא מסופק (ברמה טראומטית), כי אז מתפוררת התצורה הפסיכולוגית הרחבה יותר – חוויות החדווה על היותו שלם הנענה כיאות – והילד נסוג לרסיס של היחידה החוויתית הרחבה יותר, כלומר לגירוי אורלי רודף עונג (לאזור הארוגני) או בביטוי, לאכילה דיכאונית. רסיס זה של החוויה הפסיכולוגית הוא ההופך לנקודת גיבוש להתמכרות המאוחרת יותר למזון. והמודעות הגוברת לתגובה הדיכאונית-מפוררת לסביבת זולת-עצמי לא אמפתית – ולא מודעות גוברת לדחף – היא הנעשית בסיס, שממנו יכולה לצאת תנועה מחודשת לקראת בריאות פסיכולוגית".
עד כאן קוהוט. למרות הניסוחים המורכבים והפתלתלים קוהוט נותן לנו תקווה. מהנסיון שלי בתחום ב 15 השנים האחרונות, אכילה רגשית, או כמו שקוהוט מכנה אותה, האכילה הדיכאונית, נמצאת כמעט בכל תהליכי השמנה (ובעוד צורות של "ענייני אוכל ואכילה"). לדעתי רק הסכמה של יותר ויותר מטפלים ממקצועות בריאות הנפש להזמין מטופלים ולהעמיק בתוך "ענייני האוכל והאכילה" תאפשר בהדרגה לראות את ההשמנה לא כבעייה קונקרטית שצריך לפתור, אלא תהליך דיכאוני שמספר על צורכי זולת-עצמי שעדיין מחפשים ללא לאות מענה הולם לחוויות של שבר והתפרקות. מטופלים רבים סיפרו לי שהם מעולם לא דיברו עם המטפלים שלהם על "ענייני האוכל והאכילה" שלהם. אולי גם המטופלים וגם המטפלים חשבו שזה שייך למקום אחר.
תקוותי שלי שבהדרגה אנשים עם עודף משקל (ברמה פתולוגית וגם לא ברמה פתולוגית) יימצאו במטפלים ממקצועות בריאות הנפש מענה הולם שלא יבקש מהם לשלוט ולאלף דחף לא מרוסן אלא יסכים לראות במטופלים אלו כניצולים של סביבה דלה/מזניחה אמפתית (אייגן מכנה זאת – "עצמי מחנה ריכוז") ובכך לאפשר ריפוי לעצמי המרוסק והמפורר ולא רק לבקש מאותו ילד מגודל – להתבגר.
תודה רבה על הקריאה ואשמח לשמוע תגובות (אמפתיות.....) ושאלות
רוני מייזליש
