זיקנה כגיל
מרים בן-דוד | 27/9/2017 | הרשמו כמנויים
בכל תקופת חיים אנחנו שייכים לקבוצת גיל מסוימת. בילדות זה מגדיר את זהותנו ובדומה לכך גם בגיל המבוגר. במהלך החיים לא שמים דגש על הבדלים בגיל בין אנשים הנמצאים באינטראקציה כלשהי. אולם הגיל המבוגר הינו תקופת חיים מיוחדת, בדומה לתקופת הילדות. כשאנשים פוגשים באדם מן הגיל השלישי, מיד קולטים אותו כמישהו השייך לקטגוריה מסוימת עם החותמת של גילו, המקנה לו אפיון מיוחד.
היחס אל זקנים שהכרנו אותם בתקופות אחרות של חייהם שונה לגמרי מאשר כלפי אלה שעושים איתם היכרות כשהם בגיל השלישי. משום מה קשה ליצור קשרים אמיתיים בתקופת החיים האחרונה, וכתוצאה מזה היכרויות חדשות הן בעלות אופי שונה מידידויות בתקופות מוקדמות יותר, יש נטיה להיחשף פחות מול חברים חדשים וקשה יותר לפתוח את הלב. אילו כך, קיימת תופעה שאנשים בגיל מבוגר מחפשים שוב את הקשרים עם אותם ידידים שגדלו איתם, כמו על ידי פגישות מחזור ויצירת חוגים חברתיים עם חברים מבית הספר ותנועות הנוער, שהיו שותפים להם בחוויותיהם ועיצבו את חייהם.
תקופות החיים הרציפות עוברות תוך כדי זרימה במהלך השנים, אך הזיקנה מצטיירת כתקופה עצמאית ונפרדת עם כותרת מיוחדת. זאת מכיוון שהזיקנה נוטה להאפיל על האישיות של האדם המבוגר בעיני אלה שפוגשים אותו.
האמנם?
לכאורה, האפיונים של הזיקנה בראי הסביבה נוטים לטשטש את התכונות המאפיינות את האדם ואת אישיותו, כאילו הן מכוסות על ידם. כך הגיל השלישי הופך להיות קטגוריה סגורה. לאמיתו של דבר, גם לזקן נשמרת הזכות של אותה החלטה פנימית להופיע בכל סיטואציה בהתאם לתכונותיו ורצונותיו ולא בהתאם לציפיות שהחברה משליכה עליו. אדם בגיל השלישי נוטה "לקנות" את ההשלכות האלו ולהפנים אותן במקום לממש את זכותו ולנקוט עמדה בהתאם לאישיותו.
במקומות של ריכוז אוכלוסיה של הגיל השלישי – למרות הפעילות המרובה שעוסקים בה – אתה יכול להיות עד לאמירות הולכות ונשנות "מה אדם כבר יכול לצפות בגילי?", "כל עוד שאנחנו על הרגליים...". מסתבר שכך נוצרות ציפיות שבולמות את הביטויים בין דרכי התמודדות והבדלי אישיות, אשר מטבעם עשויים להיות שונים ומגוונים בזכות הכלים שהפרט אימץ במהלך חייו.
הזיקנה שמביאה איתה הרבה הפתעות, אובדנים וסבל פיזי במידה זו או אחרת, הינה סיטואציה שהאדם מוצא את עצמו בתוכה ללא הכנה. למעשה, ההסתגלות של כל אחד מאיתנו בנויה על אותן דרכי התמודדות שהן פועל יוצא של אישיותנו. ציפיות החברה לא מעודדות את ההבדלים האינדיבידואלים שהם זכותם של כל אחד מאיתנו, המבדילים בינינו ומשמשים כמקור כוחנו.
למרות המודעות החברתית לשינויים בטווח החיים וההכרה שיש צורך לאורח חיים פעיל ככל האפשר, קשה לסביבה לקבל ולעודד דרכי התמודדות שאינן ברפרטואר המקובל, והיא מתייחסת בהסתייגות לאלה שבהתנהגותם לא תואמים את הסטריאוטיפים החברתיים.
