חשבון נפש בעולמנו המיטלטל
ד"ר ניצה ירום | 26/9/2017 | הרשמו כמנויים
חשבון נפש בעולמנו המיטלטל
אינני אדם דתי, אך בפתח השנה החדשה אני חשה צורך לערוך חשבון נפש מקצועי – לבחון עם עצמי כאישה וכאשת מקצוע ולהתבונן בדרך שעברתי, שיכולה לשמש לי ולעמיתים צעירים כיום - מסלול אפשרי בעולמנו המיטלטל.
הגעתי אל הפסיכואנליזה לפני המון שנים בחשדנות רבה, פחדתי מדוגמות ורציתי לשמור על מחשבה חופשית. אך קסמם של תיאוריות ומושגים שלה - כבש אותי. פרויד היה עבורי אדם בעל שיעור קומה ויושרה אנושית מאין כמותה. השקעתי שנים רבות בנבכי הרוח הפסיכואנליטית, אין טקסט פסיכואנליטי החל מעידן פרויד וחבריו, דרך פסיכולוגית האני שצמחה ממנה באמריקה, דרך אנשי יחסי אובייקט מן הזרמים השונים והיבשות השונות, אל ההתפתחות ההתייחסותית על גווניה ותרומותיה. אני שולטת באותיות הקטנות של כל מה שנכתב, כולל בהערות השוליים. ניסיתי תמיד לבחון בעבודה הטיפולית מה מתאים למטופל ועם מה אני מרגישה נוח.
כיום, כשאני כבר מזקני השבט - אינני מצטערת על ההשקעה האדירה הזאת. כיום היא משמשת אותי כמצפן למה שראוי ואפשרי בתקופתנו. אך אני השתנתי וגם הפסיכואנליזה השתנתה. דרך ההזדקנות וההתעניינות בגוף לא כבוגד אלא כמשתנה (שעליה התמקדתי בספרי), יכולתי להרפות מהיאחזות בתיאוריות כגורם יציב לכאורה ומרמה. גם הפסיכואנליזה השתנתה: לא עוד האנשים האנושיים שהכרתי בתחילת הדרך שהיו בעלי יכולת הקשבה שלא הכרתי קודם ויכולת להכיר באחר בטבעיות מבלי לאבד את עצמם. הרוח, לדאבוני, התחלפה בנאמנות לאיגוד מקצועי.
בקליניקה ובכלל אני רואה כיום עולם מיטלטל בין ישן לחדש, בין בטוח למתערער, בין התלמודי לאינטגרטיבי. אני רואה ניסיונות של אנשי מקצוע צעירים לסבר את צפיותיהם הנטועות בעבר של אנשי הדור הוותיק מהם - מוריהם, הבוחנים אותם בבחינות ההתמחות ולאמץ את השפה שחבריהם היותר וותיקים, אנשי המקצוע הקצת יותר בכירים - בונים לעצמם כשהם מנסים לשמר את מה שהם מכירים מקדמא דנא ולהיאחז ברוח מקצועית מן העבר, הפסיכואנליטי והאחר, כ'אני מאמין' בטוח (ויוקרתי לכאורה) בעולם שהשתנה. גם אני הייתי שם.
אני רואה את שורשי הפסיכואנליטיים לא רק בידע הרב שצברתי, אלא כנטועים ברוח של יושרה אנושית, כבוד לאדם ואחריות להתבוננות ובחינה עצמית, ומעל הכל במחויבות למטופל.
אני מתבוננת בתהליכי העיצוב המקצועי הרווחים כיום: שמחה על ניסיונות לגמישות אינטגרטיבית, עצובה שהיסוד של דיבור כן עם אדם אחר לא התאזרח במקומותינו. עדיין, למרבית הצער, מלמדים את אנשי המקצועות הטיפוליים 'טכניקות' ומניפולציות, עוזרים להם לפתח שיטות של הגנה והסוואה עצמית – במקום לכונן יכולת פשוטה לשיח שרואה את האחר, שמכבדת את המטופל של היום, שהוא אדם מתוחכם. כל הפרשנויות שבאופן היסטורי הפסיכואנליזה לימדה את תלמידיה באופן מדוקדק – רוב המטופלים כיום רואים ומעלים באופן ספונטני.
הפסיכואנליזה נטמעה בתרבות הכללית, והטכנולוגיה הפכה את הנגישות האנושית והידע לזמינים יותר. איש מקצוע כבר לא יכול להתבצר מאחורי ספה או כללים – ולא לענות למטופל. יש משהו פשוט ומרגיע ביכולת לעמוד כאדם מול אדם, בעולם משתנה. לפרט, בין אם הוא פסיכולוג או אזרח פשוט, יכולת מוגבלת לשלוט על מנהיגיו ועל התנהלותם. אבל הוא יכול לנהל את עצמו בחייו הפרטיים והמקצועיים. הוא יכול לשמור לעצמו הן את הידע והן את הספנות במקום לצטט, כך הוא מוכן יותר מול האוטוריטה של מטופל שיודע, גם הוא – המטפל – יודע משהו. ספק אין פירושו לא לדעת. כשמשננים את ביון שהורה לטפל 'ללא זיכרון ותשוקה' – הוא בעצם התכוון לטפל מבלי לנסות לזכור מה אמרו האבות ובלי התשוקה לישר קו עם התיזות הממסדיות, אלא פשוט להיות נוכח בעולם שאנו מבטיחים ויוצרים עם המטופל; שאנו יכולים להתייחס אליו בכנות – איתו, ולא רק בחוגי המקצוע הסגורים שבהם דנים בו.
אני רואה סדנאות נפתחות ללמוד מושגי תיאוריות האני ותיאוריות ישנות המוצגות כחדשות, והזמנות לקבוצות לקריאה משותפת: לקרוא על מין, לקרוא את המקרים של פרויד, ואני יודעת: יש מקום להכיר את הקלאסיקה, וללמוד להשתמש בה כהשראה, בשום אופן לא כהנחיה.
אני מודה, אני שלימדתי את המקרה של דורה במשך שנים רבות, והתייחסתי אליו כמעט ברוב כתיבתי – אינני יכולה כיום אפילו לדפדף בו. איך יכולה נערה בת 18 מלפני למעלה ממאה שנה להוות דגם ללווי נערה בת זמננו, שכבר מזמן איננה כלואה בביתה הבורגני, אלא שטה לה ברשתות החברתיות, ויש לה ידידים וחברים מיבשות שונות, שלהוריה אין מושג עליהם. שהיא רוצה ומתנסה במין, ולא צריכה לשמור על מחשבותיה ועל הפנטזיות שלה כשלל למטפל המתעניין. דור אנשי המקצוע הבוגרים צריך להיות מסוגל להתעניין בעולמה, אפילו דרך המבוכות שלו. הוא כבר לא יכול להיות שם עבורה כסמכות של מומחה פוסק.
מושגי היסוד שפרויד הטביע במסה זו ובניתוח המקרה הזה, מהיפוך רגשי ועד הדחקה, השלכה והעברה – חייבים לעבור היום התאמה לקשר שלנו עם אנשים שאינם מדחיקים, אלא פשוט מבולבלים, כשהם משליכים – אי אפשר לתקוף אותם בהשלכות שלהם כי הטריק הזה כבר מוכר גם לציבור הרחב. ולגבי היפוך רגשי – כששנאה מאיימת מתחפשת לחנופה – שוב, ההבנה הספוגה כיום בציבור בעניין זה כבר איננה מחייבת שנקרא את המקרה של דורה בפרטנות שאני קראתי אותו שנים על שנים.
בעולמנו המיטלטל וחסר הודאות, שבכל יום איתני הטבע והאדם מערערים אושיות יסוד – יהיה זה נכון שהמטפלים ישתחררו מידע כמעט כנסייתי, שירשו לספקנות אישית מקום בטיפול, שיוכלו להכיל דעה שונה שמקורה הוא במטופל או באיש מקצוע אחר, ושיפתחו דעה עצמאית משלהם.
לסיכום, הדרך שלי לא הייתה קלה אבל היא העשירה אותי, ואני גאה שיכולתי להשתנות. ממרום גילי, ניסיוני והתבוננות בתהליכים החברתיים ובבני האדם, אומר שהעבר הוא רק מה שאנו יכולים להישען עליו אישית. אני מאחלת שנה טובה לכולכם ומקווה שתוכלו להרפות מאחיזות שנראות כבטוחות, ולבטוח בתחושות, בידע שנצבר בכם ובקיומו של שיח.
שנה טובה.
