הגוף הנשי
ד"ר ניצה ירום | 25/8/2015 | הרשמו כמנויים
הגוף הנשי
למי שייך גוף האישה?
אני רוצה להתחיל את הדיון בגוף הנשי סביב תמונה – גופה העירום של שחקנית - שרון סטון בת ה- 57, ודיון בה בעיקר מנקודת מבט של פוליטיקה מיגדרית (ידיעות אחרונות 16.8.2015). מן ההיבט המיגדרי מוצגת שרון סטון במאמר כ'עוד כוכבת גדולה שנופלת קורבן לסטנדרטים הכוחניים שמגדירים מהי אטרקטיביות מינית'. הבעייתיות בדיון מסוג זה מתמצת, מנקודת מבטי, במשפט הבא המופיע בהמשך המאמר:'כאשר מדברים על גוף האישה ולא על האישה, הדבר שומר על יחסי הכוחות המעוותים בין גברים ונשים'. משמע, האישה 'האמיתית' היא האישיות, ואילו גופה הוא תחליף 'זול' לקיומה האמיתי (כשמחמיאים לאישיותה ולאינטליגנציה של השחקנית).
זוהי חוצפה מצד אלו אשר בשם תזות אקדמיות-פמיניסטיות לוקחות לעצמן מונופול על גוף האישה, בעוד שברמה האישית - הפיצול בין 'האישה האמיתית' ובין גופה הוא שיפוט מתחסד, מזיק ומיושן, זכותה של כל אישה להתגאות בגופה בכל גיל. במקרה שלפנינו השחקנית דנן יכולה להיות אישה בעלת אישיות מפותחת דייה שרוצה להפגין את גופה (היפה) של בת 57. הניסיון לעסוק בתיקון גופה של האישה האחרת הוא ניסיון להתרחק מיחס אישי של אישה לגופה שלה – היא יכולה לשאול את עצמה (בגיל 57 או אחר) האם היא הייתה רוצה להפגין את גופה? האם היא חיה בשלום עם הגוף שלה? ואם כן – אין לזה שום קשר עם תמונה יפה בעיתון. הניראות של הגוף הנשי כיום היא הפגנה של כוח נשי.
בהקשר זה חשוב בעיני לציין את התופעה העכשווית של נערות צעירות המצלמות עצמן באינסטרגרם, שנאבקו לבוא לבית-הספר עם מכנסים קצרים ולא נכנעו לתכתיבים חסודים. מכאן שחשיפת הגוף כבחירה נשית כיום היא היבט נשי שצריך להכיר בקיומו ובהשלכותיו.
גופה של הבת או סלפי-גוף באינסטגרם:
בנות כיום מפגינות את גופן. גם נשים בוגרות עושות כן: גם הן משתמשות באיסטגרם שלהן לשם כך. בנות צעירות, נאמר בתחילת שנות העשרה שלהן, יכולות לחוש שגופן המתפתח מעורר תשומת לב כלפיהן, יש להן כוח חדש – מסקרן ומפעיל. כשהורים מגלים שבנותיהם הצעירות צילמו עצמן או דיברו על סקס בטלפון – הם נרעשים ואפילו נדחים מן הבת 'הזולה' שלהם. קשה להם לתפוס שבתם המתבגרת חושפת ולא מסתירה את גופה המתפתח, כפי שאמה גודלה. מולן אמהות ונשים בוגרות בכלל יכולות לחוש החמצה וקנאה בחירות של הצעירה או של זו הבוטחת בגופה.
התפקיד ההורי בלווי בנות צעירות היום הוא לא פשוט: מחד להכיר בנטייה הנשית הכללית לחשיפת הגוף (כולל במכנסיים הצמודים לכולן, שלפי קריטריונים של פעם ניתן לומר שהן כאילו יצאו מביתן כשרק גרבונים לעורן); מתוך הנינוחות הזו בוחרות לעצמן הבנות הצעירות שמלה לנשף סיום השנה או לבת מצווה או סתם. אלא שכדי שהמבוגרים יכלו להתייחס לחזותן ויופיין באופן המקבל ומתפעל מהן – הם צריכים לנשום עמוק ולהתרגל (ומתרגלים – כי הן יפות).
אבל, מאידך, ישנו גם אספקט הלווי השומר שההורה מחויב בו : הילדה בת העשרה אינה מבינה שמישהו שהיא מכירה יכול לעשות שימוש לרעה בתמונה ששלחה, היא לא מבינה שישנם זרים מסוכנים, מתחזים. את זה צריך לידע אותה, זהו תפקידו של המבוגר כיום. הוא חייב ללוות ולהשכיל, לתת את המידע שהבת לא מבינה אותו עדיין. היא כן מבינה שדואגים לה, וכן מבינה כשמסבירים לה. היא לא מוגנת כשדוחים אותה.
נשים בוגרות מתיידדות עם גופן?
הגינוי לחשיפת גוף נשי בוגר באופן אסטטי אינו חל רק על המקרה של תמונת העירום של שרון סטון; הוא רחב יותר ומשקף, לדעתי, את היחס המצוי של נשים בוגרות לגופן. לרוב מראה גופן דוחה אותן: כתמים שעל העור, עור הנעשה קמוט ורופף יותר. מסתבר שקשה לקבל את התהליכים הטבעיים ואת הגוף המשתנה, למרות שבזמננו יש לנשים בחירה חופשית ואפשרויות להתיידד עם גופן המתבגר ומזדקן, שיכול להיות אסטטי ופעיל באופן תואם גיל.
בפועל, לצערנו, ישנו רצון לשמר את הגוף הנשי - של הנערה 'כילדה' והאישה – 'כצעירה': הורים נבוכים מן הנשיות המתפתחת של בתם, המחייבת אותם להתמודד עם איסורים ועכבות שהם סוחבים אתם מן העבר שלהם, ואילו לבת הגדלה מגיע שיתמכו בה וישמרו עליה, ולא שידחו אותה. נשים בוגרות מתלוננות ש 'גופן בוגד בה', בעוד שהן משתנות מדרך הטבע. למשל, הן משלות את עצמן שהזרקות בוטוקס, מתיחות פנים או פעולות קוסמטיות אחרות מצעירות אותן, כאשר הן פשוט משנות אותן. מה שנשאר לרוב הוא האימה של נשים מן הגוף המשתנה שלהן והניתוק ממנו. הגוף הנשי נשאר מבחינתן בחזקת 'אובייקט' שבמקרה הטוב – מטפחים אותו ובמקרה הפחות טוב – מרפאים אותו, ולא מהות שחיים אתה, וחבל. גיל 57, למשל, יכול להיות גיל טוב לאישה להחליט להתחיל להתיידד עם גופה.
אסיים בחוויה אישית, שנזכרתי בה לקראת סיום כתיבת הפוסט: אני יושבת במכוניתי ומצפה שהשומר במקום עבודתי יפתח את השער בפעם האחרונה לפני צאתי לפנסיה מוקדמת. מקום עבודתי מאחורי, המחסום שיפתח מלפני, ואני מהרהרת: מה אעשה עם שארית חיי? ותשובתי ברגע ההוא הייתה: אני רוצה את גופי זקוף, גמיש וחזק, שישרת אותי למה שאני זקוקה לו בשארית חיי. ונזכרתי – הייתי אז בת 57 (וממשיכה בכך,בעונג, בשנים שאחרי).
