רגעי מפגש בין מטפל ומטופל
חנוך ירושלמי | 9/1/2010 | הרשמו כמנויים
תפקיד הפסיכותרפיסט יכול לעורר בנו חרדה. זה עלול לקרות כשאנו מתבוננים במטופל שמתיישב מולנו ושולח מבט מלא צפייה לאמירה מרגיעה מאתנו, או כשהוא מספר, כולו מוצף רגשית, על אירועים מכאיבים או מאיימים בחייו. אז נכנסים אנו לתפקיד המטפל הקשוב, המכוונן וממוקד בצרכיו של המטופל מתוך משאלה להקל על עומס רגשותיו וחוויותיו. אנו מבקשים בכל דרך ליצור עבורו שינוי אמיתי ויציב שיאפשר לו תמיד להתרווח, להרגיע עצמו. שיוכל תמיד להתעשת ולבחור בחירות נכונות ומדויקות עבורו, כאלה שעונות על אינטרסים וצרכים עמוקים, כך שיחוש תמיד שחרור, בטחון, עוצמה אישית. אנו מגייסים לעזרתנו את מיטב הקלינאות שלנו, אך נראה, מה לעשות, שאין די בכך. דרוש הרבה יותר מכך: עלינו למצוא דרכים להתחבר אליו בצורות מיוחדות שנוגעות עמוק בפנים.
אין ספק שיש עוצמה רבה בהתערבויות מיומנות ומדויקות שנהיה מסוגלים להפיק מתוך נסיוננו והידע הקליני שלנו. אך האם די ביכולת להפיק מעצמנו תגובות קליניות "נכונות", מדויקות ומתאימות, כדי ליצור שינוי אמיתי באופן ארגון חוויותיו של המטופל ולהקל על התמודדויותיו בחיים? וודאי שלא. ראשית, כדי לאפשר למטופל להיות מסוגל לקבל ולהטמיע התערבויות אלו עליו להיות מסוגל לחוש בטוח, מוגן ומוכל בתוך קשר ייחודי וחשוב. בקשר קרוב כזה תהיה לכל תקשורת בין אישית, פעולה ותגובה מילולית ובלתי מילולית משמעות עמוקה ומוכרת היטב לנו ולו. רק אם ייווצר קשר משמעותי כזה יהיה תוקף להתערבויותינו ופעולותינו הטיפוליות. אך כיצד ניתן ליצור קשר כזה וכיצד אפשר ליצור את אותן התחברויות ונגיעות עמוקות שמשנות תפיסות, עמדות, רגשות?
קשר כזה יכול להיווצר בעקבות התרחשותם של עוד ועוד 'רגעי מפגש', כפי שמכנה אותם דניאל סטרן. אלה הם רגעים מיוחדים שחש כל אדם שיוצר קשר משמעותי עם זולתו ואף בין מטפל ומטופל הם מתרחשים בנקודות זמן מיוחדות. 'רגעי מפגש' הם רגעים מיוחדים של קרבה, של התחברות בין שני אנשים, שבהם שניהם מווסתים ומרגיעים זה את זה. כלומר: בו בזמן עונה כל אחד מהם לצרכיו המתפתחים של זולתו באופן שמקדם אותם לקראת קשר עשיר יותר משהיה ביניהם. אלו הם רגעים שבהם מוצאים שני אנשים דרכים חדשות וייחודיות "להיות עם" זולתם, אופני התייחסות שמרחיבים ומעמיקים את הקשר ביניהם ומקנים לו משמעות נוספת. אופני התייחסות אלה מתבטאים בפעילות בלתי מילולית כגון: תנוחות גוף, מחוות, גווני קול והבעת המלים ועוד צורות תקשורת נוספות.
סטרן מביא כדי להמחיש מושג זה דוגמה שבה אב ובנו הקטן נמצאים במגרש משחקים והבן מטפס על סולמה של מגלשה גבוהה. בהגיעו לראש הסולם מתבונן הילד בפחד במשימה שעליו לבצע ושולח מבט מלא חששות לעבר אביו. אביו שחש במצוקת ילדו מתקרב אל המגלשה ומניף את ידו כאומר: "אל תדאג, אני כאן כדי לשמור עליך". הילד מתמלא תחושת בטחון וגולש בבטחה במגלשה. סטרן מניח שרגע זה שבו התחברו האב ובנו בצורה ייחודית כזו הביא אותם לקדם את הקשר ביניהם ולחוש אותו באופן אחר מאותו רגע ואילך. הוא מאמין גם שכל אחד מהם ילמד משהו חדש על האופן בו הוא יכול להיות ולתקשר עם השני ואולי עם אנשים בכלל.
לאחר שאירע 'רגע מפגש' כזה ונלמדו אופני התייחסות חדשים משתנה משהו בסיסי בידע של אדם כיצד יכול הוא להיות ולפעול בתוך קשרים. ידע זה נותר סמוי בדרך כלל, מרוחק ממרכז המודעות האישית, אך מקבל ביטוי בצורה אוטומטית במגוון פעילויות שאדם נוקט בהן במפגשיו עם אחרים. גם בטיפול מופיעים רגעים מיוחדים ונדירים כאלה ויוצרים שינוי עמוק בקשרי ההעברה-העברת הנגד, ובידע שיש הן למטופל והן למטפל על דרכיו של כל אחד מהם "להיות עם" אחרים משמעותיים. בטיפול מופיעים רגעים אלה כשמתקיימות פעולות ומחוות של שני משתתפי המפגש הטיפולי, שאינן חלק מתוכנית טיפולית או מכוונות טיפוליות. אלו הן פעולות חשובות מאין כמותן המתקשרות היענות הדדית לצרכים של שני המשתתפים ומבטאות תגובה אנושית של התחברות משותפת. ומרגע זה ואילך – משהו בסיסי ועמוק משתנה בקשר הטיפולי – חלה התקרבות והעמקה של קשר זה.
כיצד ידע מטפל שהתרחש רגע כזה בטיפול? הוא ידע זאת כשיחוש שמשהו עמוק באופן שבו נענו והגיבו הוא ומטופלו זה לזה, שינה את חוויית ה"ביחד" שלהם מאותו רגע ואילך. מרגע זה הוא ייווכח ששניהם ידעו נכון יותר ומדויק יותר להשפיע ולהפעיל זה את זה, תוך הרגעה הדדית ובטחון גובר ביכולותיהם הבין-אישיות. תמיד נוכל כמטפלים לחקור מתי אירע רגע כזה ומה בדיוק התרחש בו אם נשאל את עצמנו אם חשנו לפתע יותר מחוברים למטופל, ואם ערוצי תקשורת והתייחסות נוספו לכרוך אותנו ביחד עם אותו מטופל. אם נשאל כיצד ניתן להוסיף רגעים יקרים כאלה לאינטראקציה הטיפולית, נראה שהתשובה לכך טמונה בשילובם באינטראקציה זו של מרכיבים אנושיים-כלליים אותנטיים וספונטניים, ללא חשש וללא היצמדות נוקשה לכללים טיפוליים ולתוכניות לפעולה טיפולית ששאפנו לממש.
אין ספק שהתפתחות קשר טיפולי והשגת פעולה טיפולית אפקטיבית מורכבת במידה רבה מהתערבויותינו הקליניות, מבוססות הידע והבנת התיאוריה, מהאג'נדה הטיפולית שבחרנו עבור מטופלינו. אך בה במידה, כך נראה יותר ויותר, מושפעת התפתחות קשר כזה וגדלה גם יכולתנו להשפיע על שינוי אמיתי ועמוק במטופלינו, באמצעות פעולות קשריות עקיפות אלו שמוטמעות ב'רגעי מפגש'. התחברויות אינטימיות אלו פותחות מעגלים חדשים בהם יכולים להתפרש קשרינו הטיפוליים, מרחבים בהם נוכל "לשחק" עמם. כה רבים מקרב המטופלים הצטמצמו בעקבות סבלם האישי והפכו לחרדים ממגע אנושי קרוב ואינטימי כדי שלא לחשוף את עצמם לפגיעות. אלה יתכנסו בתוך שיריונם ולא יתנו לסביבה האנושית לחדור ולהשפיע על עולמם. דווקא אנשים אלה יהיו כמהים יותר מאחרים למישהו שיפרוץ את שריונם, יגע בנקודות הפגיעות שלהם ואף יתן להם לנגוע בנקודות הפגיעות שלו. רגעי חיבור ומפגש בהם יזכו מטופלים לנגוע ולהינגע על ידי אחר משמעותי יעשו עבורם שירות חשוב מאין כמותו, שאולי לא יעשה אף פירוש מתוחכם ומדויק ככל שיהיה.
רגעים קרובים ומחוברים אלו יהיו גם דבר שבו כדאי ורב ערך יהיה למדריכים לעסוק, על מנת שיוכלו באמת להבין את מהות התפתחות טיפולו של מודרכם ולזהות את מרכיבי השינוי בו ובמטופל. אלו הם גם הרגעים היקרים והנדירים שאנו נוטים לזכור מאותו טיפול בו מלאנו אנו את תפקיד המטופל, כך מעידים מטפלים רבים. ברגעים אלו מתרחשים תהליכים עדינים, סמויים במידה רבה, אך רבי עוצמה שלא ניתן להתעלם מהם. נכון הדבר שמתרחשים בהם אירועים אנושיים שאינם קשורים לסדר היום הטיפולי המאורגן והשיטתי, אך אלו הם מרכיבים רבי עוצמה וחשובים שצריכים להיכלל בתוך המקצועיות האמיתית.
