על הינדסייד ועל שתי מולדות
פרופ. עמיה ליבליך | 25/3/2017 | הרשמו כמנויים
על מה מתחרט אדם מבוגר כשהוא חושב על חייו 'לאחור'? על מה הוא גאה, או במה הוא מרוצה? ומה בכלל הוא זוכר מים הדברים ששכח?
מכל השאלות האלה, אני רוצה להתעכב על חרטה אחת שמציקה לי בימים האחרונים. היא איננה היחידה, כמובן, אבל היא כזו שנוח לי לכתוב עליה בבלוג, ולשתף את קוראי. זו החרטה על שלא היכרתי אם גרשם שלום, הפרופסור וחוקר הקבלה הידוע, שלא שמעתי אותו מרצה, ש'גיליתי' אותו השנה, כשהוא כבר מזמן איננו בחיים. הוא הרי היה באוניברסיטה העברית שבה גם אני למדתי ועבדתי בימים שכולנו היינו בגבעת רם קהילה לא גדולה ולא כל כך מפוצלת. אבל אני למדתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה, הקמתי משפחה ונעשיתי אם, התחלתי מוקדם ללמד, ומתי בכלל הוצאתי את אפי מפרוזדורי המחלקה לפסיכולוגיה שישבה לה קודם בבניין לוי ואחר כך במרתף של בנין לובין בגבעת רם? גם על הדשא המפורסם כמעט לא ישבתי, ובאולמות הספריה הלאומית לא הסתופפתי. הייתי ממוקדת מטרה, אפשר לומר, ואכן בניתי כך את עצמי.
כמו סוס עבודה שבאמצעות הריתמה מסתירים ממנו את מה שמימינו ומשמאלו, גם אני כמעט לא ידעתי מה מימיני ומשמאלי עד שעברו עוד שנים רבות. מה לומדים בספרות, בפילוסופיה, במחשבת ישראל? למי היה זמן לבדוק? זה גם בכלל לא משך אותי אז.
עם השנים, גדל מנעד הנושאים שעניינו אותי, כאשר מקצועי הראשי, הפסיכולוגיה, איבד בהדרגה (אודה ולא אבוש) את הדומיננטיות בעולמי. חיפשתי חידוש ושאר רוח, שלא כל כך מצאתי בפסיכולוגיה. ואז הלכתי בשקט לרעות בשדות אחרים.
בשנה האחרונה – כבר סיפרתי – אני לומדת קבלה, בלי יומרות, אבל בסקרנות ובהנאה כמו מגלה עולם חדש ונופים בלתי מוכרים. במקביל לטקסטים שאנו קוראות ומנסות להבין, שקעתי בקריאה בשרשרת של התייחדות עם איש אחד, שמזמן אינו בחיים – הוא גרשם שלום. הראשון מספריו שקראתי היה ספר עיוני שכתב – "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה". התרשמתי אז כל כך מהשכלתו העצומה של הכותב, והתפלאתי לגלות שהספר נכתב בגרמנית, בעצם ניתן בהרצאות קיץ בשויצריה, במרכז אראנוס באסקונה, מרכז בו היה גם קארל יונג דמות מרכזית. איך איש חוקר מחשבת ישראל ומקורותיה בעברית ובארמית, וכותב בגרמנית דווקא, הרי היה ישראלי דובר עברית, חשבתי אז. זה נראה לי מפתיע אבל גם עוד יותר ראוי להערצה.
הספר השני היה "מברלין לירושלים", אוטוביוגרפיה שכתב שלום בהתייחס לשנות חייו מהולדתו בשנת 1897עד 1925, שנתיים אחרי שעלה כציוני לפלשתינה והחל את הקריירה שלו באוניברסיטה העברית. לאט לאט הבנתי את שורשיו הגרמניים, אבל עדיין חשבתי שכמו אבי, למשל, זנח את האירופאיות שלו לטובת הישראליות העברית 'שלנו'. גם ספר זה נכתב בגרמנית ורק אחר כך התקין המחבר את הספר בנוסח מורחב מעט, לקורא העברי.
זה עתה סיימתי ביוגרפיה מרתקת שכתב נועם זדוף "מברלין לירושלים ובחזרה: גרשם שלום בין ישראל וגרמניה", ספר המשך לחלק הראשון שכתב שלום בעצמו. זוהי ביוגרפיה אינטלקטואלית בעיקר המבוססת על עבודת הדוקטוראט שכתב זדוף באוניברסיטה העברית. לא האמנתי כמה אסחף בקריאת הכרך הכבד הזה, שהוא מרתק ממש (בלי שיש בו אפילו שמץ של רכילות אישית). בזכות זדוף הבנתי: לאט לאט מתגלה אישיותו של שלום בספרו כאיש בין שתי מולדות, והמקום של גרמניה והשפה הגרמנית בחייו ובזהותו הולך ומתבהר.
אני חונה במסע הזה (שיימשך!) עם שלוש מחשבות/רגשות: ראשית, ברמה הכי אישית ואולי ילדותית משהו, זהו הגעגוע למורה. למרות שאני מודעת במקצת לפולמוסים סביב דמותו של שלום ותורתו, אני חשה הערצה אדירה לדמות המצטיירת בספרים ועם זה כעס על עצמי שישבתי לי במסדרון הפסיכולוגי ולא הלכתי אפילו פעם לחפש משמעות באולמות הרוח. נכון ששלום כבר פרש מהוראה סדירה בראשית שנות השישים – מעט אחרי שהגעתי לאוניברסיטה. נכון שנסע המון לחו"ל, וקשה לדעת כמה לימד עדיין – אבל לפחות פעם אחת לראותו ולשמוע את דבריו במבטא היקי שלו – איך לא הספקתי!
שנית, הבנה עמוקה, בפעם הראשונה, של השורשים העמוקים באירופה, ובעיקר בגרמניה, של האינטליגנציה היהודית שבתוכה צמחתי כצברית, דור שני לעולים אלה. אף פעם לא חשתי במוחשיות שכזו את הקרע והמשיכה של 'שם', את העובדה שבעומק אישיותם נשארו אינטלקטואלים אלה אנשי אירופה ולא רצו או יכלו לוותר על מחצית זו בזהותם. אנו, הילידים, היינו בשבילם משהו זר, אחר, ואולי נחות. האם גם אבי היה כזה? גם לאה גולדברג הביעה רעיון זה בשירה ובפרוזה, אך במקרה שלה ראיתי זאת כ'בעיה אישית' יותר מאשר כתופעה תרבותית חשובה.
ושלישית, קראתי בעצב רב על האכזבה הגדולה שהייתה לשלום מהחברה הישראלית, מהמדינה שהוקמה, שהיו בעיניו החמצה של חזון המרכז הרוחני שבו דגל. זה קרה לו מוקדם מאוד בהיסטוריה הקצרה של המדינה. הוא המשיך לפעול כאושיה מרכזית בחיי הרוח בארץ אך בחר בגלות פנימית ביתר המובנים. מה היה מצבנו אילו דעותיהם של שלום וחבריו במסגרת 'ברית שלום' היו אלה שיעצבו את החברה הישראלית? האם היה כאן שלום או כליה? הרי לא ניתן לגלגל את זמן לאחור ולדעת.
אז למה לא למדתי אצלו? ומה היה אומר לי אילו שוחחנו? חרטות באספמיה.
