החולה ורופאיו – ארווין גופמן ואני.
פרופ. עמיה ליבליך | 7/2/2017 | הרשמו כמנויים
יש שעורים שלומדים בבית הספר או באוניברסיטה ונשארים עימנו לתמיד כשעור לחיים. כזה היה שעורו של ש.נ. אייזנשטט בסוציולוגיה – החוג המשני שלי בלימודי באוניברסיטה העברית לפני למעלה מ-50 שנה. באחת ההרצאות סיפר על תורתו ומחקריו של גופמן, וכיצד התפקיד המוסדי בולע התייחסויות יותר אישיות (במילים שלי היום, כמובן). הוא הדגים זאת באינפנטיליזציה של חולים מול רופאיהם, אפילו אם ב'עולם המציאותי' עולה אותו חולה בהרבה על הרופא שלו, לפי כל סולם מעמדי או כלכלי. הוא דיבר על אביזרים המדגישים את התפקיד, כגון הפיג'מה המוסדית או חלוק החולה בבית החולים, לעומת החלוק הלבן שעוטים הרופאים עם הסטטוסקופ בכיסו. לימים הבנתי שעבור החולה ממין נקבה הניצבת מול רופא שהוא גבר מתווסף הממד המיגדרי ותהיה תופעה אפילו יותר חזקה.
ככל אדם מבוגר (או צעיר) גם אני נזקקת לרופאים. בשנה שעברה היו אלה רופאי עיניים למיניהם. את הראשון עזבתי אחרי ביקור יחיד, מאחר שפנה אל בתי, שהתלוותה אלי לבדיקה, והסביר לה את מצבי, כאילו אני אינני בחדר כלל. אחרי כמה שבועות התחלתי את התהליך מחדש עם רופאה, שאליה הלכתי, ליתר ביטחון, לבדי. השנה יש לי לצערי צורך בקרדיולוגים. אחרי שעברתי איבחון חפוז אצל רופאת המשפחה במרפאה ביפו, המליצו על קרדיולוג צעיר, כוכב עולה במקצוע. הגעתי אליו למרפאה עם בני, כשלקחי המגע עם רופאי העיניים מאוד חזקים בזיכרוני.
שתי הערות להמשך הסיפור: אני מבקשת מילדיי להתלוות אלי לפעמים במצבים אלה משום שמסיבות של פינוק גרידא אני מעדיפה שינהגו במכונית וינווטו למרפאה במקומי. וכן, בעניינים קריטיים חשוב לי שעוד מישהו ישמע את האבחנה והטיפול ולא אסתמך רק על הבנתי וזיכרוני. אני גם מרגישה שיש בכך מסר מכבד לילדיי: 'אתם מבוגרים ומבינים, ואני מכבדת את השיפוט שלכם בעניינים חשובים'. אבל אני לא זקנה חסרת ישע (ונדמה לי שאינני נראית כזו), לא סנילית ולא חס וחלילה דמנטית.
הערה שנייה נוגעת לאותו קרדיולוג שהוא להערכתי בגיל בני הבכור: הוא באמת רופא מצוין ואדם נחמד. אין לי שום ביקורת מקצועית או אישית עליו. פשוט, המגע איתו ועם בית החולים הזכיר לי את העניין הרחב שבו פתחנו.
ובכן, הגענו בפעם הראשונה למרפאה, אני אישה קשישה והוא גבר באמצע החיים. אני מגישה לו את כרטיס הקופה, הוא מעביר אותו במחשב ואומר: "שלום עמיה, אני דוקטור נ.א." (סתם אותיות, אל תחפשו. זה אינו הקיצור של שמו). ואני, באופן אימפולסיבי עונה בחיוך: "שלום דוקטור נ.א. ואני פרופסור עמיה ליבליך". הוא קצת נדהם, מתעשת ושואל למה הפרופסורה שלי, ואני מספרת. אחר כך אנו עוסקים בבדיקה (כשבני עוזב את החדר), באיבחון ובהמלצותיו לטיפול. גם כשבני מוזמן להיכנס לחדר, הוא בהחלט מדבר אתי ולא רק איתו. יש לו דגם של לב אדם והוא מסביר יפה לשנינו. בזה הצלחתי. כשאני קמה לצאת עם כל הניירות שהדפיס לי, הוא אומר: "ועד ביקורך הבא אצלי, גם אני אהיה פרופסור". חייכתי.
עברו כשלושה חודשים, והגעתי אליו שוב. על דלת המרפאה היה שלט חדש באותיות גדולות "פרופסור נ.א." נכנסתי וברכתי אותו, והוא זכר "אמרתי לך". תכננו את ההתערבות הרפואית שהייתה דרושה לי לפי המלצתו, וקבענו תאריך לאישפוז קצר. לא אכנס לפרטים כמובן, אבל, בפעם השלישית פגשתי את הרופא במסגרת בית החולים, אני בחלוק הידוע לשימצה במיטה, והוא על רגליו בסוודר גולף שחור, כאשר התפקידים של כל אחד מאיתנו ברורים כשמש. בפרוצדורה הרפואית הלא-קלה שאליה הפקרתי את גופי וליבי לארבע השעות הבאות בלא הרדמה - הוא לבש כמובן חלוק מנתחים ומגני קרינה, ואני קראתי לו לפעמים בשמו הפרטי, לפעמים דוקטור ורק כשפניתי אל האחות או הטכנאים שבחדר שאלתי: "איפה פרופסור נ.א.", או "תקראי לפרופסור בבקשה". היחס של כולם היה מצוין, ולא הרגשתי שהפכו אותי לתינוקת. (אבל ברור שליבי עניין אותם יותר מאשר אני.)
מבחינת התוצאות האובייקטיביות, הפרוצדורה הצליחה חלקית בלבד. וכאן נכנס ליחסים שבינינו גורם חדש ומפתיע: הרגשתי כיצד הקרדיולוג הצעיר חייב להרגיש שהצליח בטיפול החדשני שהוביל, בגלל שאני כאילו מייצגת את המורים שלו, את דור הפרופסורים. מול מסכי המחשב, בחדר שדמה לחדר בקרה של חללית, שמעתי את ההוראות שלו לצוות והבנתי את ניסיונו הנואש כמדען, כמעט כמו תלמיד שלי בזמן מבחן קשה ומכריע. זו הייתה חוויה מפתיעה. ואני, במקום לדאוג לגופי הדואב וליבי המשוגע, רציתי להשביע את רצונו ולהצליח עבורו. בסופו של דבר, כששמעתי בשיחות שבצוות שוב ושוב כי אינם שבעי רצון לגמרי ממעשיהם בתוך גופי, הייתי זו אני ש'לקחה את הפיקוד' וקבעה כי יש לסיים ולהסתפק במה שנעשה.
חצי שעה אחר כך כשכבר שכבתי בחדרי הפרטי, על מיטה הרבה יותר נוחה, וגופי הדואב מחובר למספר הרבה יותר קטן של מכשירים, הגיע שוב נ.א. בבגדי היומיום שלו לשאול לשלומי ולהסביר את התוצאות – מה נעשה ומה לא נעשה. הרגשתי כלפיו כמו אל דוקטוראנט שלי שהגיע אחרי סידרה ארוכה של ניסויים ומודה: "את השערת המחקר שלי אוששתי רק באופן חלקי. מה שגיליתי במחקר הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו". ואני מצידי עוזרת לו להבין את חומר הגלם כך שיקבל איזושהי משמעות... מכל מקום, הצטערתי בשבילו לפחות כמו שהצטערתי בשבילי.
וזהו. היום אני חודש אחרי כל זה, מרגישה מצוין (טפו-טפו-טפו). בצעידה בים עם הכלב, נזכרתי בגופמן ובאייזנשטט, שניהם מנוחתם עדן, וכדרכי אני ממציאה נרטיב ומשתעשעת בכתיבה כדי להבין ולהתחזק. ככה זה. והערה אחרונה: רופאת המשפחה שלי ביפו לעולם איננה משדרת לי את ההתנשאות המקצועית דלעיל. היא גם כן צעירה ממני בכמה עשורים ולפעמים אני מדמיינת שאני מזכירה לה את אמה. אבל אנחנו מדברות בגובה העיניים. יש שהיא שואלת על הנסיעות שלי להרצאות בחו"ל, ועל המכללה שאני מנהלת. כשסיפרתי לה על הפרופסורה הטרייה של נ.א. אמרה לי בחיוך: "אני מסתפקת בדוקטור". כאילו: אל דאגה, כאן תיזכי ליחס שיוויוני תמיד. מותר לך אפילו להיות יותר שווה ממני, אם זה גורם לך הנאה.
