כַּמָּה זְמָן הַסִּפּוּר הַזֶּה - הטיפול כְּדרך, כריקוד

ד"ר ליאור גרנות | 3/12/2016 | הרשמו כמנויים

"הנה בא/ עוד יום שמח/ משוגע על כל הראש/ הנה בּאתְּ"; היא מגבירה את הרדיו ביד אחת, שיגבר השיר על המפגש בין הגשם לשמשת החלון, ביד השניה מאותתת שמאלה, שרה עם רונה קינן: "הרגע שלנו ביחד/ מתחיל בריקוד..."; נכנסת לתחנת הדלק ההיא של פז שמילאה בה דלק גם אחרי הפעם הראשונה שיצאה ממנה, לפני מיליון שנה, אז, כשהתחיל הריקוד שלהן. היא ישבה מולה בפעם ההיא, כמעט לא אומרת דבר, רק מביטה בה במבט שנתן לה אישור להמשיך, נתן לה אישור לדבר אותה כפי שהיא, בלי עצירות, בלי שאלות, פשוט הנוכחות שלה, המבט הזה שאומר: אני אתךְ. והיא דיברה ודיברה, בלי להפסיק כמעט, קופצת מדבר לדבר, ממה הסיבה שמביאה אותה עכשיו, דווקא עכשיו, לקשר הסבוך עם ר', לאמא שלה, לאחיה, לאיזה זיכרון מפתיע – שכוח, כמו ממתק בילקוט – על ס', החברה מהתיכון, ואז נעצרה: מה אני מקשקשת לךְ בלי קשר לכלום, בטח כבר רצות לךְ מלא אבחנות בראש עלי, אה, או שעוד לא נולדה אבחנה שמגדירה אותי, וחייכה. היא חייכה אליה בחזרה, חיוך טוב כזה, לא מתנשא, חיוך של בגובה עיניים, של קפה אחר הצהריים עם החברה הכי טובה. זה מצא חן בעיניה. שאר המטפלים שיצא לה לפגוש עד אז לא חייכו. לפחות לא אליה. ובטח שלא בפגישה ראשונה. היה איזה ביטחון בחיוך שלה, כאילו שהיא לא זקוקה למניירות האלה, להצגות, שאפיינו את המטפלים שהכירה עד אז. לא זקוקה לגינונים, לטקסי שווא. הזמן טס לה בפגישה ההיא; בטח קשה לךְ להבין; איך זרקתי עליך הכל; זה בסדר, יש לנו זמן, היא אמרה.

יש לנו זמן, היא חזרה לעצמה בלחש כשנכנסה לאוטו. מתי פעם אחרונה היה לה זמן. זמן לעצמה, זמן לחשוב, זמן להיות, זמן לתת לעצמה. מקום.

והיא נתנה לה את הזמן. לאורך כל השנים האלה הקשיבה לה ועמדה איתה בסערות, ירדה איתה לתהומות, שהתה איתה בעומקם, הושיטה לה חֶבֶל, התרגשה מכל הלב כשראתה אותה מטפסת למעלה, היתה איתה ברגעים של קרבה ורגעים של כעס, נתנה לה להיות, אפשרה לה לגדול, אפשרה לה לגלות את עצמה.

היא מחזירה את פִּיַּת הדלק למקומה, נכנסת לאוטו, מתניעה. וואלה, אני לא מאמינה שאני נוסעת אליך עכשיו לפגישה אחרונה, היא אומרת לה בלב את מה שתכף תאמר לה פנים אל פנים. לא האמנתי שתהיה באמת כזאת, אחרונה, אחרי כל השנים האלה. היא מדליקה את הרדיו, השיר עדיין מתנגן: "משחרר/ וחם בבטן/ כי מאז ירדו גשמים/ ועכשיו הכל בינינו/ כל הימים הגעגועים/ אז בואי נעצור את הזמן".

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

פעם רציתי לעצור את הזמן, היא חושבת. להיות בבועות הקסמים לנֶצח, שלא יגמר לעולם. היא מחייכת לעצמה בראי. האספלט חולף מתחת לגלגלים; עוד כברת דרך ועוד כברת דרך ועוד. היא אוהבת את הדרך עכשיו, היא אוהבת את חלוף הזמן. פעם הייתי. פעם רציתי לעצור אותו. ומאז ירדו גשמים. היא פותחת את החלון לכדי סדק ונותנת לטיפות הגשם להיכנס קצת, להרטיב את פניה.

כל הימים, הגעגועים. אני אתגעגע אליךְ, היא חושבת. אבל יודעת שזה לא יהיה געגוע של חור. זה יהיה געגוע שמלווה בתחושת חמימות מתפשטת, געגוע למבט שלה זה יהיה ולניגון הקול ולמשפטים שיכולים להיאמר רק מתוך הכרות עמוקת שנים, עמוקת דרך, עמוקת נפש; אבל גם ידיעה שהיא שם, בתוכה, שהדברים החשובים מדמותה קנו לה חלקת עולם בנפשה, שהקול שלה מהדהד בתוכה, משוחח איתה, גם כשהיא לא למולה, לא פיזית נוכחת.

היא מגיעה לחניון שליד הקליניקה שלה; בפעם האחרונה לחניון הזה בשעה הזאת; וגם רונה ברדיו מגיעה לבית האחרון: "בדרך הביתה את אומרת/ בסוף עוד יהיה לנו טוב/ אני אומר לךְ/ עד הבוקר הכאב הזה יחלוף/ את מְחשבת כמה זמן כבר/ הסיפור הזה ממשיך/ לא לא נגמר".

בדרך הביתה, היא חושבת לעצמה. היא הולכת אליה כמו לבית, כמו לבית הכי בית, הכי פורש זרועות לקראתה, הכי עוטף, הכי אומר לה: "את ברוכה"; "ברוכה בבואךְ, ברוכה בהיותךְ"; אבל היא גם תצא ממנה מכאן היום אל בית, היא יודעת. אל הבית שלה, בית-הנפש שלה, הבית שהוא היא, הבית שהיא חשפה וגילתה איתה לאט-לאט במשך השנים האלו בעדינות וסבלנות ונחישות של ארכיאולוגית. בסוף עוד יהיה לנו טוב, היא מזמזמת עם רונה. כבר עכשיו טוב לי, היא חושבת. אמנם זה עוד לא הטוב שציפיתי לו, אבל זה טוב מספיק, Good Enough. טוב של כוח. טוב של ידיעה שגם בבוא הכאב – הוא ילך; עד הבוקר הכאב הזה יחלוף. כמו גל. וכשהוא יבוא – אוכל לשהות בתוכו, היא יודעת, מחזיקה בתוכה את ידיעת הבוקר.

היא נזכרת: כמה זמן ימשך הסיפור הזה, היא אמרה לה באחת הפגישות הראשונות, לנצח זה יהיה ככה, השִיט הזה, לנצח. זה לא נגמר. באמונה שלמה אמרה את זה, שאף פעם לא, שלא יוכל להיות אחרת, שאי אפשר. והנה – נגמר. נגמר הפרק ההוא בספר. היא מעבירה דף. עכשיו מתחילה עונה חדשה. זה כבר לא אותו הסיפור. היא כבר לא אותה הדמות. בדרך הביתה. כמה שנים חיפשה את הנעליים ההן להקיש בהן שלוש פעמים ולשוב. עכשיו היא לא זקוקה לנעליים. היא הולכת יחפה בשדה, כמו בשיר ההוא של לאה, ומספיקה לה נשימה, רק נשימה, כדי להיות בבית, כדי שירחב בה השקט, כאור.

היא לוקחת נשימה. מציצה בשעון, היא בשלוש דקות איחור. מקישה על הדלת שלה בפעם האחרונה. שלוש נקישות. שומעת את צעדיה המתקרבים אל הדלת, את המפתח המסתובב בחור המנעול. והנה היא, מולה, מחייכת אליה, את החיוך ההוא של אז, של הפגישה הראשונה. איחרתי טיפה, היא אומרת, הגשם והכל ועצרתי עוד למלא דלק. "הנה באתְּ", היא אומרת לה עדיין בחיוך ההוא ומבטה בעיניה. "הנה באתי", היא אומרת, ונכנסת אל החדר שמתמלא פתאום באינסוף צלילים, רודפים אלו את אלו, עדינים ונוגים, מהירים, סוערים, צפופים, נשומים, צלילי כל הריקודים שלהן המתחברים יחדיו.

היא מתיישבת, ומעבר לשולחן עם הטישיו ולמרחק שבין הכורסאות שלהן היא מושיטה יד: תרקדי אתי? היא שואלת, ריקוד אחרון; לשיר הזה הפעם; והיא מוציאה את הטלפון שלה, פותחת יו-טיוב, מקלידה אות אחר אות: בדרך הביתה.

https://www.youtube.com...=GKS8OUrlAIY