הַמֶּרְחָק הַכֹּה פָטָלִי לַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טַלִּי

ד"ר ליאור גרנות | 7/2/2020 | הרשמו כמנויים

הַמֶּרְחָק הַכֹּה פָטָלִי לַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טַלִּי

ומפגש ביבליותרפויטי עם האנתולוגיה – נפש – בעריכת דורית ויסמן

לאחרונה ראתה אור האנתולוגיה 'נפש' שערכה המשוררת דורית ויסמן (בהוצאת כרמל) ובה היא מאגדת שירים שעוסקים בהתמודדויות נפשיות שונות וביניהן דיכאון, חרדה, אשפוזים פסיכיאטריים וכן יחסי מטפל-מטופל.

השירים באסופה החשובה והמרגשת הזאת מביאים את הקולות הפנימיים שלא תמיד נאמרים – לעתים גם לא במסגרת טיפול, ואיגודם יחד לקובץ המרשים הזה הוא פעולה שיש בה אמירה חברתית משמעותית כל-כך בהסרת מעטה הבושה והשתיקה סביב מחלות נפשיות והתמודדות עמן.

המעשה החשוב של הספר הזה – מלבד בעצם היותו ובאיגוד השירים יחד – הוא בהדגשת טשטוש הגבול בין 'נורמלי' ל'לא נורמלי'. שורות כמו "לֹא הָיָה מַה לַּעֲשׂוֹת בְּ'גֵהָה'/ חוּץ מִלְּהִשְׁתַּגֵּהָה. יוֹשְׁבִים בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה/ מוּל הַטֶּלֶוִִיזְיָה/ (...) פִּינוֹקְיוֹ נִגְמַר כַּדוּרֶגֶל נִגְמַר חֲדָשׁוֹת." (מתוך ['לא היה מה לעשות ב'גהה'] מאת איתן נ. גלס, עמ' 158) – מצביעות על הסביבה שאמורה להיות מרפאת כדלה וסתמית ואולי אף כשקרית מבחינת התקווה הטמונה בה לריפוי (אם להתייחס ל"פינוקיו" באופן מטאפורי), ובכך נוטלות את השיגעון מן ה"משוגע" ומשייכות אותו לסביבה: אם בבית החולים הפסיכיאטרי לא ניתן אלא להשתגהה – הרי שהסביבה היא המשוגעת, מה שמעמיד בסימן שאלה את השיגעון של הדובר בשיר. כך גם בשורות "מתוך המחזור "איתנים" מאת אלחנן ניר: "הַכֹּחַ לְבִקּוּרִים כְּבָר דָּלַף מִמֶּנִי./ כָּל דּוֹד נִדָּח בָּא לְכָאן, שׁוֹאֵל בְּנִמְלָצוּת: מָה לְהָבִיא לְךָ?/ מְבַקֵּשׁ לְקַבֵּל אִשּׁוּר עַל הַנּוֹרְמָלִיּוֹת שֶׁלּוֹ.// וּכְמוֹ בְּטֶקֶס עָיֵף אֲנִי שׁוֹלֵף מֵהַתִּיק אֶת מַסֶּכֵת הַנֶּחְמָדוּת הַקְּמוּטָה,/ אֶת כִּיס הַצַּד לַשּׁוֹקוֹלָדִים שֶׁאֲמוּרִים לִמְחוֹת כָּל כֶּתֶם,/ אֶת הַחִיּוּכִים. אָז לֹא, בֶּאֱמֶת שֶׁאֵין צֹרֶךְ" (עמ' 169). – הביטוי האותנטי של הקול הפנימי של הדובר חושף את הפחד של כולנו משיגעון, את הצורך לאשרר את הנורמליות באמצעות סימון הגבול בין החוץ הנורמלי לכאורה לבין בית החולים הפסיכיאטרי, את הזיוף שבו מצופה להתנהל בעולם ה'נורמלי' – בנחמדות, בחיוכים, ללא מחאה על עצם סימון הגבול.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בספר מובעת המחאה באופנים שונים, כמו למשל המחאה האירונית על גבולות טיפוליים ואולי גם על שפת הטיפול הפרשנית והמנתחת העולה משירהּ של אנה הרמן – המעגל נסגר (עמ' 139)– שאותו אביא במלואו:

"הַמַּעֲגָל נִסְגַּר בְּתֵל אָבִיב –

זֶה מַעֲגַל הַפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה.

אַתְּ לֹא מָשִׁית אוֹתִי מִתּוֹךְ הַבִּיב.

נִפְגַּשְׁנוּ לְעֶשְׂרִים דַּקוֹת, וְלִי זֶה

הָיָה אֲפִלּוּ לֹא מַשַּב אֲוִיר.

יָשַׁבְתִּי מוּל דְּמוּתֵּךְ שֶֹקְצָת הִקְלִישָׁה.

יָדַעְתְּ שֶׁלֹּא תּוּכְלִי לְהַעֲבִיר

אוֹתִי שׁוּב אֶל סַפַּת הָאָנָלִיזָה.

שָׁכַחְתִּי שֶׁאַת בַּת מַזַּל קַשָּׁת

וְזֶה מַסְבִּיר אֶת מָה שֶׁאַתְּ עָשִׂית לִי,

וְזֶהוּ הַהֶסְבֵּר הַלֹּא- מֻפְשָׁט

לְכָךְ שֶׁהַמֶּרְחָק לִנְיוּ יוֹרְק סִיטִי

קָטָן מִן הַמֶּרְחָק הַכֹּה פָטָלִי

לַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טַלִּי.

*

השיר מסמן את התחימה הקוצבת את הטיפול שנחווית פעמים רבות כשרירותית ומכאיבה ("נפגשנו לעשרים דקות, ולי זה/ היה אפילו לא משב אוויר"), ובאופן עקיף מוחה על הפרשנויות הפסיכולוגיות המעמיקות באמצעות פרשנות חלופית וסרקסטית של הדוברת המטופלת התולה את הסיבה למעשיה של הפסיכולוגית במזל האסטרולוגי שלה. אותו "הסבר לא מופשט" חותר בעיני למגע עם האנושי המצוי מתחת להגדרות מטפלת-מטופלת הנחוות לדוברת כיוצרות מרחק. היא מביעה רגש של אכזבה מהמטפלת שלה ("את לא משית אותי מתוך הביב") ולכן בוחרת "לסגור את המעגל" ולטוס לניו-יורק, מרחק שנחווה לה כקטן מן המרחק הרגשי בינה לבין המטפלת.

הצבעה אירונית דומה על מרחק ביחסים טיפוליים מתבטאת בשיר אחר של אנה הרמן הנכלל גם הוא בקובץ:

אָמַרְתִּי שֶׁיּוֹרֵד לִי דָּם, וְאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

יוֹרֵד לִי דָּם מִכָּל חֹורַי, וְאָת אָמַרְתְּ מְהְמ

אָמַרְתִּי שֶׁמּוֹתִי קָרֵב, וְאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

שָׁמַעְתִּי צְעָקוֹת עוֹרֵב, וְאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אָמַרְתִּי: עוֹד מְעַט אָמוּת, וְאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

גַּלְגַּל רָאשִׁי הָיָה שָׁמוּט, וְאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

הָיִיתִי אֲכוּלַת יֵאוּשׁ, וְאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

הַמָּוֶת כְּמוֹ זִמְזוּם יַתּוּשׁ, כְּשְׁאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

חָזַר וְאֶת דָּמִי סָחַט, וְאָתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אֲבָל מְהְמ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר

הַמַּיִם בָּאוּ עַד הַנֶּפֶשׁ וְעַד הַצַּוָּאר

אֲבָל מְהְמ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם

רַק מְהְמ עִם מְהְמְ

(אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי יוֹם הֻלֶּדֶת

וְאַתְּ לֹא אָמַרְתָּ לִי מַזָּל טוֹב

אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר

וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל

וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב)

(מְהְמְ/ אנה הרמן, עמ' 140).

*

המוטו לשיר לקוח משורות של דן פגיס: "אֲבָל דּוֹקְטוֹר לֹא מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם/... רַק דּוֹקְטוֹר עִם דּוֹקְטֹור". גם ההמהום החד גוני של המטפלת איננו מתחרז עם כלום, אינו מתחרז עם נפשה הגועשת של המטופלת העולה על גדותיה וזוכה בכל פעם לאותה התגובה שלמעשה לא אומרת דבר. גם כאשר היא מציינת בפני המטפלת את יום הולדתה – היא לא זוכה ממנה לתגובה הפשוטה והטבעית: "מזל-טוב". כמובן שישנה כאן הצבעה אירונית על הנוקשות הטיפולית, אירוניה שמתחתיה מסתתר כאב על כך שחלקיה החשופים, הכואבים והפעורים של הנפש לא זוכים למגע אמיתי, חם וקרוב.

המגע האמיתי ומלא החמלה עם חלקיה הפצועים של הנפש ועם כוחותיה לגעת באומץ בכתיבה במצבים אלו – מצוי בספר מעצם תיאורי הנפש על שלל רבדיה ותהומותיה לא כאבחנות קליניות אלא כעושר רגשי הנובע מהיות אנושי. לא בכדי ביטוי העושר הרגשי-האנושי הזה נעשה בשפת השירה שיש ביכולתה לבטא בעומקים ובדיוק מעורר השתאות מצבי נפש מורכבים, מסוכסכים, מעורפלים, דמויי חלום, דמויי סיוט.

השירה כתרופה הנוגעת בלב לבו של האנושי – ולא ב"מטופל", ה"מאושפז" או ה"חולה" – זוכה לבמה בשיר יפהפה מאת יפעת הראבן שתפס מיד את לבי – עוד לפני שקראתי אותו – בזכות כותרתו: "מפנקסה של ביבליותרפיסטית מתלמדת בבי"ח פסיכיאטרי" (עמ' 145):

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

כָּל בֵּית חוֹלִים

צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה בּוֹ דֶּלֶת לְחֶדֶר קָטַן, צְדָדִי,

שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְיִכְתְּבוּ שִׁירָה.

שֶׁיַּעַבְרוּ בַּצִנּוֹרוֹת, בַּמַבְחֵנוֹת, בַּטְּפָסִים,

בַּהֶחְזֵרִים, בְּהִתְחַיְּבוּיּוֹת הַקוּפָּה, בִּסְבָבֵי הָרוֹפְאִים,

בְּעֶגְלוֹת הַתְּרוּפוֹת, בִּמְבוּכַת הַמְּבַקְּרִים, בִּמְּכוֹנוֹת הַשְּׁתִיָּה,

בְּכִיסִי הַחֲלוּקִים, בְּמַּסֵּכוֹת הַמְּנַתְּחִים,

בְּאֶלֶקְטְרוֹדוֹת הַחַשְׁמַל, בְּמִנְהָרוֹת הַאֵם-אַר-אַי,

בְּקַרְנֵי הָרֶנְטְגֶּן, בַּגֶּבֶס הַמִּתְקַשֶּׁה, בַּכֻרְסָאוֹת הַכִימוֹ,

בְּגִּלְיוֹנוֹת הַחוֹלִים, בִּמְכָלִי הַמַּזְרֵקִים, בְּכַפְתּוֹרִי הַמְּצוּקָה –

שֶׁיַּעַבְרוּ בְּכָל אֵלֶּה תְּדָּרֵי הָאָדָם

שֶׁיַּעַבְרוּ בְּכָל אֵלֶּה זַעֲזוּעֵי הַשְּׁבִירָה

שֶׁיַּעַבְרוּ בְּכָל אֵלֶּה טִפּוֹת הַחֵרוּם

שֶׁיַּעַבְרוּ בְּכָל אֵלֶּה עַד שֶׁיַּגִּיעוּ

אֶל הַיָּד הַכּוֹתֶבֶת,

עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה, וְיוּנְחוּ עַל הַדַּף,

וְיִרְוַח לָהֶם מְעַט.

*

המפגש של אנשי טיפול עם שירה ועם האפשרות לשוחח באמצעותה מאפשר האזנה לתדרי האדם – המצויים מתחת לקטגוריות אבחנתיות – אלו שבנפשם של אנשים הבאים להיעזר בטיפול ואלו שבנפשם של המטפלים.

בסדנת ביבליותרפיה שהנחיתי לאחרונה לצוות פסיכולוגים בתחנה טיפולית בחרתי להגביר את הווליום של ההאזנה לתדרים האנושיים באמצעות מפגש שהתבסס על דיאלוג עם שירים מתוך הספר "נפש": ביקשתי מהמטפלים לדבר קולות פנימיים של מטופלים וקולות פנימיים שלהם עצמם באמצעות עבודה ביבליותרפויטית עם חלק מן השירים שבספר. נוצר שיח רגשי עשיר, עמוק ומרגש שזיקק בעוצמה קולות של מטופלים ואת הרגשות והמחשבות של המטפלים למול הקולות האלו באופן ששפך אור הן על תהליכים שמתרחשים בטיפולים והן על רבדים פחות מודעים או שהיו פחות בקדמת הבמה – וזאת באמצעות שורות השירים שהעניקו למטפלים את מילותיהם שלהם.

מה שהיה מרגש בתהליך הוא התובנות הטיפוליות החדשות שנוצרו באמצעות המפגש עם השירים, האפשרות לומר באופנים אחרים ולהעשיר את אופן ההתבוננות על הטיפולים ועל יחסי ההעברה, אבל יותר מכך ועמוק מזה: הנגיעה הפשוטה והלא מובנת מאליה באנושי, זה אשר מצוי בכל אחד מאיתנו: האנושי המפחד, המבולבל, הבודד, העצוב, הזקוק למגע ולאישור. את המגע עם האנושי מביא הספר 'נפש', מגע אשר מצביע על המשותף – למטפלים ומטופלים – המשותף לבני האדם באשר הם, ולפיכך יוצר קרבת לב פשוטה בין מטפלים ומטופלים, ומצמצם את אותו מרחק כה פטלי לפסיכואנליטיקאית טלי.

_______________________

להזמנת הסדנא נפש – סדנת ביבליותרפיה בהנחייתי של מפגש יחיד לצוותי מטפלים המבוססת על הספר "נפש": http://bibliotherapy.co...r-therapists/