לזכרה של ד"ר דורית שיקיירסקי ז"ל: משועלה אל קיפודה
עזבונות - בלוג הנצחה | 23/9/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לזכרה של דורית שיקיירסקי, מורה וחברה
משועלה אל קיפודה
דורית שיקיירסקי לימדה אותי שאפשר לחלק את האנשים ודרך ההתבוננות שלהם לעולם לשניים: הקיפודים לעומת השועלים. קיפודים יודעים דבר אחד לעומק, ורואים את העולם מבעד לעדשה זו, באופן מוניסטי. שועלים לעומתם, יודעים דברים רבים ומתבססים בראיית העולם שלהם על מגוון התנסויות. למיטב זיכרוני, דורית סיפרה שהחלוקה מתבססת על אופן חפירת המאורות של חיות אלו. בבואי לכתוב את הקטע לזיכרה חיפשתי עוד על מקורה של מטפורה זו, שליוותה אותי שנים רבות. הסתבר לי שהחלוקה הזו שאובה מהוגים שונים לאורך ההיסטוריה. היא שמה של מסה של ישעיהו ברלין, שכתב אותה בהתבסס על השקפתו של טולסטוי, והוא, בתורו, התבסס על פתגם של משורר יווני בין המאה השביעית לפנה"ס, ארכילוכוס.
כל זה לא ידעתי, אך זכרתי שהיא הביאה זאת כציטוט, ודיברנו על החלוקה הזו ומשמעותה. בנימה אישית, המטפורה שיחררה אותי מרגשות אשם ותובענות– מותר לי להיות שועלה, לא כולם הם קיפודים! דורית הוסיפה לכך את האבחנה שלה: גם קיפודים ושועלים עדיין נבדלים זה מזה במידת עומק שהם מגיעים אליה, כי יכול להיות שועל שיודע הרבה דברים ועדיין יודע אותם לעמקם, וקיפוד שיודע דבר אחד גדול, ולא בהכרח לעומק. הרהרתי ביני לבין עצמי כמה זה אופייני לחשיבה היצירתית והביקורתית של דורית, לצד היותה ידענית גדולה. ידע זה לא הצטמצם רק לתחום הפסיכולוגיה. ספרות, הגות, פילוסופיה, היסטוריה, היסטוריה של המדע, רפואה, כלכלה... מבט אחד בספרייה העצומה שלה, שצברה כבר בגיל צעיר, ואת כולה קראה וזכרה, הספיק כדי לראות עד כמה עולמה היה רחב. ובכל זאת, היא לא החשיבה עצמה שועל, אלא קיפוד.
כבר כמתמחה צעירה היה לה ברור כי היא תתעמק בתיאוריה של ביון, אולי המאתגר ביותר אינטלקטואלית מבין הפסיכואנליטיקאים. וכך היה. דורית למדה ולימדה את ביון, את התפיסה שלו על קבוצות (טיפוליות ובכלל), והרעיונות שלו על טיפול פסיכואנליטי ופסיכודינמי לאורך כל שנות עבודתה. מעבר לידע האנציקלופדי שלה, הקיפודה הזו גם ידעה לחפור עמוק, לראות את המבנים והמושגים האינטלקטואליים ואת ההתממשות שלהם בפרקטיקה ובמציאות, ואיך בני אדם,יצורים אנושיים חסרים וזקוקים לחמלה שכמונו, חיים בתוך התיאוריה כמיטב יכולתם. כי לדורית היתה יכולה לחמלה, לצד שיפוטיות נוקבת. וחוש הומור עגמומי-חנוך לויני שעמד לה גם בעיתות מצוקה ומשבר.
הכרנו כנשים צעירות, בצעדים הראשונים בתחום. ראיתי אותה בהשתאות הולכת בבטחה לכיוון ברור, כשאני עוד מתנדנדת בחוסר יציבות ותוהה לגבי הכיוון. היא זכתה בהערכה מאנשי מקצוע בכירים והובילה מהלכים שגם ותיקים ממנה התקשו להגשים. בחיינו האישיים התלבטנו בטווית יחסים זוגיים, במקביל למשימה הלא פשוטה לפסיכולוגיות צעירות ונטולות גב כלכלי, היכולת להתפרנס מהמקצוע שבחרנו לעצמנו. בשלב מסוים ביקשתי להתרחק. האינטנסיביות הרגשית של יחסינו היתה עבורי קשה. נפגשנו בהזדמנויות שונות, כי בכל זאת, הפרופסיה הזו צפופה והמדינה קטנה, ועקבתי אחריה מרחוק. כפי שידעה, כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על רעיונותיו של ביון, לימדה, הדריכה, טיפלה. לפני מספר שנים דורית פרסמה סדרה של מאמרים מרתקים וחשובים על (אי) יעילותן של תרופות פסיכיאטריות. גם כאן בלט רוחב הידע והעומק בו דורית חקרה את הנושא, ברצינות, בעין ביקורתית, באחריות של אשת מקצוע שמטופליה נזקקים לעיתים לסעד פרמקולוגי. כרגיל, כתיבתה עוררה בי השתאות והערכה עמוקה. ראיתי אותה משתקפת מבין מילותיה.
לפני חודשיים סיפר לי מכר משותף על מחלתה. ידעתי שהיא קשה ושהעתיד לא מבשר טובות. ביקשתי ממנה לחדש את קשרינו כדי לנסות לעזור כמיטב יכולתי. דורית גילתה גדלות נפש והסכימה. לא קל להיחשף ברגעי חולשה גם מול הקרובים לנו ביותר. אני יכולה רק להעריך מה נדרש ממנה כדי להכניס אותי אל ביתה, חייה והאינטימיות שלה כחולה. ישבנו לדבר, כאילו לא חלפו שנים כה רבות, עם אותו מוח חד וסקרן, אותה נוכחות אנושית ואותו חוש הומור עצמי. עולמה הפנימי היה עשיר כשהיה, גם כשהיה ברור שהגוף מסב לה ייסורים. דורית היתה אופטימית גם כשהביטה מפוקחת אל העובדות. שמחתי שכך הוא, שעל אף הסבל והכאבים יש לה רצון לחיות ואמונה בכוח החיים. שמחתי להידבק באופטימיות שלה, ולחשוב שאולי יש למה לצפות. הסוף הגיע מהר מידי, ובחטף.
מאז מותה היא איתי. תחושות קשות של החמצה, אך גם הודיה על הרב שדורית השאירה בעולם, אצל מטופליה, מודרכיה, חבריה ומכריה. מכיוונים שונים אני פוגשת אנשים שדורית נגעה בחייהם, לפעמים רק לזמן קצר, לפעמים בקשר משמעותי ומתמשך. אני שומעת איך משהו ממנה ממשיך לבעור גם בהם, גם כשהלהבה כבתה. אני רואה את האדוות שממשיכות לנוע אחריה בלכתה, ויכולה רק לשער מה עוד היתה יוצרת ובונה לו רק. יהי זיכרה ברוך.
אורית גודקאר
