קריאה נוספת ב"היינו העתיד".
פרופ. עמיה ליבליך | 2/3/2011 | הרשמו כמנויים
יום שבת. רוח, חול ואבק מרתיעים אותי מיציאה מהבית. אני מתחילה לקרוא בספרה של יעל נאמן "היינו העתיד",ובסופו של דבר אני מבלה את כל היום בחברתו המרתקת.
בדרך כלל אני מתרחקת מספרים ש'כולם מדברים עליהם', וככזה תייגתי את ספרה של נאמן. למרות שעד לפני כחודשיים הייתה לגמרי אנונימית, סיפרה החדש זכה לשני מאמרי שבח ב"הארץ", ועוד כהנה וכהנה. אז מה יש לי להוסיף?
ובכל זאת. אולי אני אכתוב משהו אישי יותר מהמבקרים שפרסמו את דבריהם עד כה. השעה מאוחרת כשאני מניחה את הספר מידי, מצטערת להיפרד. עוד קוראת את התודה ומראי המקום, ושתי שאלות עולות במוחי: מדוע אני דומעת עם סיומו של הספר? ואיך קרה שהספר הזה, שהוא כה ספציפי בתוכנו – סוג של אוטוביוגרפיה על התפתחותה של ילדה ונערה בקיבוץ יחיעם – הפך לרב מכר בכל הרשתות?
אתחיל מהשנייה. הספר הוא נטול עלילה במובן הרגיל של המילה. הוא מתאר את התפתחותה של ילדת החינוך המשותף – בת הלינה המשותפת והמוסד החינוכי בנוסח הקיבוצים של פעם בתנועת השומר הצעיר. הוא כתוב כאוטוביוגרפיה של קבוצה, כמעט כולו בלשון רבים (ורק משפטים ספורים מאוד בתוכו כתובים ביחיד, ועליהם היה ראוי לכתוב בנפרד). אפתח ואומר: בניגוד לספרים חשובים בסוגה זו, בסיפורה של נאמן אין רוע מכוון, ולכאורה אין כעס על המבוגרים שהמציאו מעבדה אנושית שכזו. ישנה רק אידיאולוגיה, שהולידה את "השיטה", עימה, לפי סיפור זה, הסכימו כל המבוגרים בקיבוץ כרובוטים.
זהו סיפור החיים של אינסיידרית ומקובלת בקבוצתה, כנראה, ולא של האאוטסיידר שתמיד סבל בקבוצות הגיל בקיבוץ. הסיפור עובר מפירוט גדול של הילדות, תמיד בחברת הילדים ולעיתים רחוקות מאוד בקירבה ובנוכחות של מבוגרים או של אבא ואמא – מה שהיא מכנה המשפחה הביולוגית; אל ה"מוסד" – בית הספר הפנימייתי האיזורי בו גרה המספרת עם חבריה מיחיעם, ועם ילדי עוד מספר קיבוצים באיזור, הרחק עוד יותר מבית ההורים ומעיניהם של מבוגרים בכלל. זהו סיפור ההתפתחות של שמונה בנים ושמונה בנות שגדלו במחזור השלישי של ילדי קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי. לכאורה התפתחותם תקנית לגמרי, לפי קני המידה של הקיבוץ והגותו דאז, בלי התעללות, בלי סבל, ללא מטפלת אכזרית, סיוטי לילה בלתי נשלטים, יללת תנים מצמררת, או חברת ילדים מתהוללת. אין כאן 'עשיית חשבון' עם ההורים – רק הרגשה גדולה של ניכור וזרות כלפיהם, ואולי תחושה של הזנחה והתעלמות הדדית – גם זה במידה.
מה שבולט מאוד הוא התייחסות המספרת בבגרותה לכל הדברים שלא ידעה כילדה ולא ידעו חבריה, הדברים שלא היו קיימים. אלה מופיעים עתה לצד הסיפור הגלוי של מה שהיה ומה שזכור למספרת. שתי עלילות לסיפור – זו הקיימת וזו החסרה. ישנה ההיסטוריה המדוברת, הנורמטיבית – וזו שהושתקה. המעבר בין שתיהן מופיע במשפטי שלילה אינספור בגוף הטקסט, בעיקר בחלקו הראשון. למשל: "לא ידענו כלום על חיי מבוגרים, לא על ערותם ולא על שנתם. המבוגרים סבבו בכדור ארץ נפרד משלנו...חיינו ביקומים מקבילים, אנחנו בחברת הילדים, הורינו בותיקים" (12). או: "ידענו כבר כשהיינו ילדים, שבקיבוץ שלנו...מתקיימת תמיד רוטציה כדי לאפשר תחלופה בתפקידים 'הגבוהים', המבוקשים... לא הבחנו שבתפקידים אחרים לא הייתה שום רוטציה" (20). צורה ספרותית זו מתווה את עולם הילדים הנפרד ובהדרגה צובעת ומשלימה סביבו את הקטעים החסרים – של עולם ההורים, כל המבוגרים, החברה הישראלית הלא-קיבוצית, השכנים הערבים, המפה הבינלאומית של אותם הימים וכדומה. יכולתה של המחברת לרדת לפרטי ההוויה הילדית, והתיאור של עולם כשלצידו אי-עולם, מעין הופכי שלו, הקסימה אותי, ואולי גם את יתר הקוראים. במעטה של סיפור תמים יש כאן משהו בלתי תמים בכלל, כמו בכותרת ההופכית לעצמה "היינו העתיד".
בביקורות שקראתי דובר על כי נאמן מצאה את הקול להשמיע בו את סיפורי הצמיחה של כל הדורות הצעירים בקיבוץ השיתופי של פעם. אני יודעת כי בחברה הישראלית מרובים הם הנשים והגברים שחלק מההיסטוריה האישית שלהם כולל חיי קיבוץ, ואפילו לזמן קצר. האם יתכן שאלה הקוראים שקניותיהם והעדפותיהם מספקות את הסטטיסטיקה לרשימות רבי המכר? או שמא גם מי שאין לו כל זיקה לתנועה הקיבוצית ימצא בספר עניין – איני יודעת מה התשובה, אך היא מעניינת אותי.
לשאלה השנייה – מה ריגש והדמיע אותי, יכולתי לענות בהתייחס לבקבוק הבירה המרוקן שעמד ליד הספה, לשעה המאוחרת, לסופת האבק שבחוץ, לעיני הכואבות. אך מעבר לכל זה אני מרגישה כי הספר העלה אצלי את נושא ההחמצה שקיימת בחיי כל אדם המתבונן בעברו, הנושא האוניברסאלי של הגעגוע להורים טובים יותר, למשפחה אחרת, לסביבה שונה מאלה שנפלו בחלקי. מהלך זה פעל עלי גם ברמה הישראלית הקולקטיבית. הסיפור הזה, כמו סיפרו של אסף ענברי "הביתה" (שאינו נופל מזה שלפנינו) על קיבוץ אפיקים, מספר בעצם על חלום ושיברו. החלום הנפלא של חברה שיויונית ושיתופית שלא עמד במבחן המציאות. ובהכללה גסה, שכנראה פעלה על רגשותי בשעת הלילה המאוחרת, החלום של כל היפה בילדותנו, אנחנו בנותיהם ובניהם של חולמי המדינה ומקימיה, שהתנפץ מול עינינו (סליחה על הביטוי הקיצוני, אני יודעת שיש לאזן אותו, המציאות איננה כה גרועה...) המספרת עוזבת את הקיבוץ היפה שלה, על עצי הנוי ופינות החמד שבו, שלקחו את מקום הר הטרשים הצחיח של פעם, ונוסעת הרחק – לפריז, לאדינבורו, לתל אביב, ואפילו אינה מסיימת את שירותה הצבאי כמקודש בחינוך הקיבוצי. וזהו הכישלון של כולנו, כך תפסתי את הסיפור ברמה הרגשית העמוקה, כמו הורים בוגרים היושבים ונאנחים, שואלים את עצמם "במה נכשלנו"?
ברור לי כי יש חורים מרובים בתיזה שפיתחתי זה עתה. בסך הכל זהו ספר מכמיר לב, שמח, מצחיק לפרקים, מלא אנקדוטות וטקסטים שיעירו את זכרונותינו המתוקים. זהו גם לעיתים ספר נוסטלגי ומעריץ את גדולתם של דור המקימים. אבל כל זה צויר ביד עדינה יחד עם הצללים, שאולי פעם לא היו ברורים, אבל ככל שמתקדמים לעבר השקיעה, הם גדלים והולכים.
