מה באמת רוצה אישה ומה באמת רוצה גבר - בעקבות יום העצמאות.
daniel becker | 23/5/2016 | הרשמו כמנויים
לפני כשבועיים נוכחתי בכנס בנושא אינדיבידואציה שאורגן על ידי בתי הספר לפסיכותרפיה היונגיאנית של אוניברסיטת בר אילן ושל סמינר הקיבוצים. פרופ' תמר קרון בהרצאתה על האינדיבידואציה במסגרת של זוגיות, ציטטה את האגדה הבאה:
המלך ארתור רודף אחרי צבי צעיר. בלי משים הוא מתרחק מן הפמליה שלו ומגיע לאגם אפל. על הגדה הנגדית ניצב פרש שחור שקורא אותו לדו קרב. חרבו האגדית של ארתור נותרה הרחק בארמון. הוא חסר אונים ויריבו נותן לו הזדמנות אחרונה להציל את עצמו ואת מלכותו: הוא צריך לענות על השאלה, מה רוצות הנשים יותר מכל? יש לו שלושה ימים למצוא את התשובה. בדרך הביתה עוצר המלך כל אישה שהוא פוגש ושואל אותה מה היא רוצה יותר מכל, וכל אחת עונה תשובה שונה (אחת רוצה יופי, אחרת עושר, עוצמה, בעל צעיר, ישועת נפש וכן הלאה). כעבור שלושה ימים הוא חוזר ללא פתרון. הוא מתכונן למותו, ופתאום קורא קול מתוק בשמו. הוא חוזר לאחור ורואה אישה מכוערת עד אימה. הגבירה המגעילה (כך היא מכונה בסיפור) צוחקת כשהיא שומעת את סיפורו של ארתור. זו שאלה ממש קלה לדעתה. אם יבטיח למלא את משאלתה, תהיה אשר תהיה, היא תגלה לו את התשובה. ארתור מסכים והגבירה לוחשת לו את הפתרון. הוא נושם לרווחה אבל כשהוא פונה ללכת היא אוחזת בשרוולו. היא דורשת שישיא אותה בתמורה, לאחד מאביריו. המלך נחרד אבל אין לו ברירה. כבודו תלוי בקיום ההבטחה. וקודם עליו להתייצב בפני האביר השחור. הטבע כולו משתתק כשהוא מוסר לו את פתרון החידה: יותר מכל, אומר ארתור, רוצות הנשים לנהוג כאוות נפשן. האביר הנורא שואג בזעם ונמלט. ועכשיו גם המלך צריך לקיים את חלקו בעסקה. סיר גאווין הצעיר והנאמן מתנדב להציל את כבודו, ולמחרת בבוקר יוצאת תהלוכה קטנה ליער שבו ממתינה הכלה. הכול מתחלחלים מכיעורה אבל סיר גאווין לא נרתע. הוא כורע ברך ומבקש את ידה. האווירה בחתונה קשה. הכלה המסכנה מתכווצת מגניחות הגועל ואנקות הרחמים על החתן. בחצות פורש הזוג הצעיר לחדרו. גאווין טומן את ראשו בכפות ידיו ואז הוא שומע את אישתו קוראת לו בקולה המתוק. הוא מסב את ראשו בחשש ורואה את האישה היפה בעולם. מסתבר שזאת הגבירה המגעילה. הנישואין שחררו אותה ממחצית הכישוף, אבל עדיין עליה ללבוש את דמותה המכוערת מחצית מהזמן, אלא אם כן ישיב על שאלתה: האם הוא מעדיף שתהיה יפה ביום וזקנה ומכוערת בלילה, או להפך. גאווין מתבלבל לרגע ואז הוא נזכר שזה ליל כלולותיו. הוא מעדיף שתהיה יפה בלילה, הוא אומר, כמו עכשיו. אישתו מזעיפה לו פנים: בעל אוהב אינו דן את אישתו ללעג ולבוז בשעות היום. גאווין מתחרט ומשנה את החלטתו: הוא מבקש שתהיה יפה ביום ומכוערת בלילה. אבל גם זה לא מוצא חן בעיני הגבירה. האם לא איכפת לו איך תרגיש כל לילה כשתבוא אליו בצורתה המגעילה, איזה מין בעל אוהב נוהג כך? גאווין משתתק. נראה שכל תשובה שלו תחטיא את המטרה. לבסוף הוא אומר, גבירתי, איני יכול לענות על שאלתך, זו החלטה שלך, את צריכה לבחור כאוות נפשך. כשהאישה שומעת את זה היא צוחקת. זו התשובה הנכונה. הוא נתן לה את מבוקשה של כל אישה, להחליט על עצמה, לנהוג כאוות נפשה. וכיוון שכך היא משוחררת מן הכישוף, היא תישאר לתמיד בדמותה היפה (והם חיו ביחד באושר ועושר ובכלל).
הפרשנות של פרופ' קרון התמקדה בעיקר, להבנתי, באינדיבידואציה של האישה בתוך הזוגיות ועל כך איני חולק, אם כי לא יכול שלא לתמוה על כך שבסופו של דבר על מנת שיתרחש השינוי אצל היסוד הנשי, היסוד הגברי אמור 'להרשות' לה להיות כהווייתה וגם להכיל את התוצאות של הטראנספורמציה תהיינה אלו אשר תהיינה, לטוב ולרע. אך נאמן למטרת הבלוג להתייחס לפן הגברי של הקיום אמקד את הזרקור למקום של הגבר בתוך ההתפתחות שבמסגרת הזוגיות. לא מזמן ביקרתי אצל ידידה שמונתה לאחרונה למשרה רמה בשרות הציבורי והיא סיפרה לי בהתרגשות ובהרבה הערכה כיצד בעלה אפשר לה בשנה האחרונה להתמסר ולהשתלב בהצלחה מרובה במשרתה החדשה בכך שלקח על עצמו את השיפוץ המורכב והמייגע של בית, ללא שתצטרך לבזבז את מרצה ובעיקר את זמנה במלאכה מטרידה זאת. בעלה מוכר לי ואני בטוח שעשה זאת בחפץ לב ובאותה מידה של הקרבה מתוך מחויבות ורצון טוב שהפגין האביר גאווין. איני זוכר, אך, אולי אפילו קראה למעשה שלו מעשה אבירי. מה שמחזיר אותנו לאגדה. הפעם אסתפק בכמה שאלות:
האם אפשר לראות במעשה של גאווין ביטוי של אינדיבידואציה? האם ההתנדבות שלו להציל את המלך ארתור אין בה, למרות ההיבטים המוסרים והאציליים שהיא מבטאה, כניעה למשהו קולקטיבי ו/או הררכי – מעשה מובהק של אנטי אינדיבידואציה במסגרת ה'זוגיות' של גאווין עם המלך ארתור? ראוי להאמר שבגרסאות אחרות של האגדה גאווין הובטח ל'אישה המגעילה' בטרם הוא נשאל על רצונו, האם אין משהו בתכונה ה'אבירית' שקיימת ביסוד הגברי גורם שמעכב את התפתחותו להיות כאוות נפשו, הוא עצמו – קרי, אינדיבידואציה?.
לאחר שגאוין ביטא את מה שנכנה באופן פרדוקסלי - רצונו, דהיינו, שאשתו תהייה יפה או מכוערת בעיתוי שייראה לה, מה נאמר על כך? שיש ביכולתו של הגבר להכיל את האישה ולאפשר לה להיות כאוות נפשה? מה ההתייחסות שלנו למעשה של הגבר ברמת האינדיבידואציה להיות הוא עצמו? במילים אחרות, האם יש כאן ביטוי של העצמי והסובייקטיביות של היסוד הגברי או שיש כאן התבטלות של אלה?
ולבסוף, המעשה של גאווין, נראה מאוד נכון בשיח של היום, לא רק בגלל האבירות שבו, אלא בגלל הביטוי של כבוד של היסוד הגברי כלפי האוטונומיה הנשית. אך, האם אין הדבר כרוך בהנצחת ההתעלמות בת עידן ועידנים מהסובייקטיביות הגברית, הווה אומר, התעלמות ממה הגבר באמת רוצה?.
