לא תישא את שם שם המגדר לשווא!! על הבלבול לשונות במושג פסיכיאטריה מגדרית.
daniel becker | 7/8/2015 | הרשמו כמנויים
חשיבות המושג מגדר היא בהיותו ביטוי לתפיסה המתייחסת למציאות כהבניה סובייקטיבית בהקשר חברתי - תרבותי נתון. האם מה שמכונה רפואה מגדרית ובמיוחד פסיכיאטריה מגדרית מתייחס אכן למגדר או שמדובר בעוד השוואה סטטיסטית של הבדלים בין המינים?. האם ייתכן שמישהו התבלבל?. שמא יש מקום לחקירה ביקורתית של המושג רפואה מגדרית בנוסח פוקו שמתחקה אחרי מהלכי הכוח המכתיבים את התהוות הישויות השונות בקליניקה?, האם לא הוחמצה כאן האפשרות להסתכל ברפואה בזווית מגדרית שתרחיב את הנרטיבים ולא שתיצמד לאלה המוכרים והם הביולוגיים, גנטיים, אנטומיים?. נרטיבים שעונים בעיקרן לאלוהים של ימינו והוא הרפואה 'מונחת עובדות אובייקטיביות' Evidence Based Medicine.
יש מאחורי תפיסת המגדר תחום חקרני שאינו מסתפק בהסתכלות העובדות האובייקטיביות אלא מתייחס להבניות התרבותיות-חברתיות – לפיהן אנו אוספים נתונים על מנת ליצור תסמונות, שעל פיהם נתנסה בטיפולים תרופתיים המוכתבים מהבניות אלו ומנציחים ומצדיקים את ההטיה שהייתה בהם מלכתחילה ומכאן שהדרך חזרה להסתכלות רעננה על ישויות שהתהוו, הדינמיקה שלהם ודרכי הטיפול בהם היא לעתים קרובות בת עשרות שנים.
נדרשתי לנושא בעקבות הזמנה שהגיע במייל לקונגרס השביעי לרפואה מגדרית שייערך בספטמבר השנה בברלין. בעשרים השנים האחרונות ניכרת פעילות הולכת וגוברת בשטח מה שמכונה הרפואה המגדרית. מה בשורתה?
כל תלמיד רפואה למד בצורה שיטתית את שכיחותם של המחלות השונות (מה שקרוי בלשון פסיכיאטרית/ פסיכולוגית נקיה "הפרעות", יען כי אנחנו לא מכירים בקיומם של מחלות במסגרת 'הסדר קואליציוני' בין הפסיכולוגיה, הרפואה והציבור). בכל מקרה המשפט שבא אחרי הנתון הסטטיסטי על שכיחות כללית של מחלה הוא היחס בין מספר הגברים למספר הנשים הלוקים/ לוקות במחלה הנתונה. במילים אחרות מהו ההבדל מבחינה מספרית בין המינים. ברור שאין שום התייחסות לסובייקט, לבטח לא כיצד הנבדק מגדיר את עצמו ברמה של גבריות ונשיות. אולי טראנס ג'נדרים שונים בשכיחות המחלות אצלם? (אין מקום לזה בטופס). ברור שבמידה ונעשו עדכונים בנושא זה הם היו קשורים לשינויים אפידמיולוגיים ובתגובה לתרופות שנרשמו מדי תקופה ללא שום התייחסות לשינויים התרבותיים-חברתיים שהתחוללו באותה עת.
בשל קוצר היריעה נתמקד בתחום הפסיכיאטריה/פסיכולוגיה. נכנס לאתר של ה"חברה הישראלית לרפואה מגדרית". שם תחת הכותרת "מדוע הרפואה המגדרית כה חשובה" חלק מהתשובה הנה: "נשים מייצרות פחות סרוטונין (חומר נוגד דכאון) ותרופות נגד דכאון בנשים וגברים אמורות להיות שונות". (הבא לא נבדוק את הדיוק המדעי שמאחורי קביעות אלו).
נמשיך בחיפוש באינטרנט על מנת למצוא הרחבה לקביעות אלו. בעיתון "הארץ" מה18.3.12 נמצא דברים המיוחסים לדר' ציפי דולב- מומחית בפסיכיאטריה המוצגת כפסיכיאטרית לבריאות האישה וחברת ועד החברה הישראלית לרפואה מגדרית: "בדיכאון, למשל, השכיחות בקרב נשים גבוהה פי שתיים, ובין הגורמים המוערכים לתופעה הנטייה המוגברת של נשים לפנות לקבלת טיפול, שינויים הורמונליים נשיים והשפעה מוגברת בקרב נשים של עונות השנה, ביחס לגברים". בהמשך יש דיון על ההבדל באחוזי השומן בין גברים לנשים, קצב התרוקנות הקיבה אצל נשים (שהוא יותר איטי), נפח הדם שהוא נמוך מזה של הגברים, השפעה הורמונלית על ספיגת התרופות- בהתאם לשינויים החלים לאורך המחזור, הריבוי תופעות לוואי שמדווחות יותר.
הבה נראה מה לא ראינו:
אין כאן התייחסות לשאלה איך אנחנו מגדירים דכאון והאם היותו של מי שממולנו מגדיר את עצמו כאישה או גבר משנה את הביטוי שיש לדכאון. אין כאן התייחסות לעובדה שמזה שנים לא מעטות הועלתה הטענה, הנכונה מאוד בעיני, לפיה הקריטריונים לדיכאון כפי שבאים לידי ביטוי בכל הקלסיפיקציות המקובלות מתאימה לדיכאון אצל נשים (הלא תמיד הן הלא מאוזנות), ברור מאליו שהשאלונים בסקרים ובמחקרים תרופתיים על פיהם קובעים את קיום וחומרת הדיכאון 'מוטה נשיות' ומנציח לא רק את הסטראוטיפיות של ההטיה אלא גם את האמיתות על הטיפול התרופתי וכו'.
בסופו של דבר, רוב הקביעות הרפואיות פסיכיאטריות מבטאות את הקושי של גברים לבטא את הרגשות שלהם, הנטייה לבטא את עצמם על ידי DOING ו'להמשיך לעשות את התנועות הנכונות' המטעות את הבודק, ואת הקלות יחסית שלפיה נשים פונות יותר וצורכות יותר שרותי בריאות לרבות בריאות הנפש. אין כאן התייחסות וירידה לשורשי העניין שהוא ההקשר התרבותי שקובע את ארגון הסימפטומים על ידינו על פי הסטראוטיפים לפיהם האישה היא תמיד המשוגעת האמוציונלית וחסרת אונים ופסיבית. בעוד הגבר דכאונו שמתבטא לא מעט בזעפנות והתמכרות לתפקודו מקבל תווית של סוג של הפרעה התנהגותית ושלעתים אף מחייבת התייחסות משמעתית ולא כאל הפרעה או מחלה. אם להרחיב את הנושא הרי שדכאון הגברי מתבטא בדרך כלל בתיעוב עצמי וכעס הגבר על עצמו שמוקרן החוצה בכך שהוא מסתגר, שותק ולא מרוצה. מה שבקלות הופך להיות התנהגות תוקפנית ככל שמנסים להבין אותו ולהוציאו מ'הקונכיה הזאת'. הכעס הוא על עצמו ועל העולם, מה שגורם לעתים קרובות לסכסוכים בעבודה ובזוגיות, לפיטורין מהעבודה ולעתים גם לגירושין ואז אנחנו מייחסים לפיטורין וגירושין את מה שבסופו של דבר אנחנו רואים כביטוי מקובל דכאון או כ"סיבה טובה" לדיכאון. וכך במדיקליזציה יש הנצחה של הקיפוח.
הפסיכיאטריה המגדרית זו לא רק הפסיכיאטריה של תסמונת טרום וויסתית, דכאון אחרי לידה, וגיל המעבר. הרפואה המגדרית הזאת היא אולי עונה על הצורך של יצירת נישה חדשה באצטלה של כלי לאפליה מתקנת כלפי השים ואולי יש בה לא מעט מדיקליזציה של מצבים נורמטיביים אצל האישה והכנסה למעגל של הגדרות רפואיות של מצבים שבעבר לא הוגדרו כך, מה שמאפשר ביצוע מחקרים בהמשך, חיפוש תרופות מתאימות וכן הלאה במעגל מוכר. על הקיפוח של הגבר ברפואה המגדרית דברנו כבר?.
