איך זה שלא כולנו מאדאם בובארי? (בעקבות הסרט "אני, עצמי ואמא שלי")
daniel becker | 21/4/2014 | הרשמו כמנויים
"מאדאם בובארי זה אני", נכתבו פרשנויות רבות על משפט זה של ג.פלובר מחבר הספר "מאדאם בובארי". אבל ברובד הכי שטחי האמירה היא כי ביסוד כולנו נשים. פלא בעיני הוא כי אנחנו הגברים גדלים בעיקר מול נשים: אימהות, אחיות, סבתות, מטפלות, מורות ואחרות ובכל זאת מתפתחים שונה.
הסרט "אני, עצמי ואמא שלי" הוא סיפורו של בן בשם גיום שנולד אחרי שני בנים ונועד להיות בת וגודל בתור שכזאת ולכן שם הסרט בצרפתית הוא הקריאה "גיום והבנים לבוא לאכול!", גיבור הסרט גדל תחת המסר הלא ורבאלי שמצפים ממנו להיות נשי בהתנהלותו והומוסקסואל (שבמקרה הזה יוצא שהוא הטרוסקסואל כי הוא נמשך לגברים בתור אישה). עד שבסוף הסרט (ההתבגרות) מבין גיום מה היו הציפיות המשפחתיות ממנו ומתנער מהן. השם בעברית "אני, עצמי ואמא שלי" במתכוון או שלא במתכוון מאוד מתאים כי הוא עושה אבחנה בין האני (הפרסונה, האגו, החלק החיצוני) שהוא חיקוי של נשיות לבין העצמי (הSelf, הפנימיות, האוטנטי) שהוא לכאורה נותר נאמן למשהו גרעיני משלו.
זהירות ספוילר! אותו שחקן מגלם בסרט בו זמנית את גיום ואת אמו. מדהים כיצד בסרט עצמו כחלק מהתסריט וכחלק מהמשחק גיום מצליח לחקות תחילה את אמו ואחר כך נשים אחרות בכל. החל מהצורה של אימו לעטות על עצמה מעיל ולסגור אותו בהצלבה בלי לרכוס אותו במעין תנועה שיש בה התפנקות והתכרבלות, עבור בצורה שאימו יושבת בשירותים וכלה בניסיון למזג לתוכו את מבע הצחוק של כל הנשים שרואה סביבו. אבל בנקודה זו גיום אינו שונה מרוב המוחלט של הגברים, מדוע אם כך בסופו של דבר אנו מוצאים את עצמנו רוכסים מעיל בתנועות ענייניות ותכליתיות בלי להתכופף קמעה תוך כדי, איננו יושבים להטיל את מימינו ולבטח לא עומדים מול הראי ומנסים לחקות את מבע הצחוק ואת החיוך העדין או הצחוק המצלצל שצפינו בו אצל אלה שהוגדרו עבורנו כבנות. לא יכולתי שלא להזדהות במהלך הסרט עם גיום ולחוש את אותה היקסמות (Fascination ) שהוא חש כלפי התנועתיות והמניירות הנשיות. אלא שתמיד היה לי ברור (עד כמה שאני זוכר) שמקומי כלפי קסמי הנשי הוא כ"צופה" (Observer ) ולא כ"משתתף" (Participant ). מאיפה הוודאות והביטחון הזה? מתוך הצו החברתי? התרבותי? ההתייחסות בין אישית?.
ההשערה הביולוגיות הכי מקובלת אומרת כי בתחילה כל עובר הוא נקבי ורק הייצור של הורמון גברי על ידי העובר עצמו הוא שקובע את מינו. יש לזכור כי כל זאת קורה בסביבה הורמונלית נקבית אימהית שממשיכה להשפיע במידה זו או אחרת עד לשילוחו של הילוד בתעלת הלידה, ולכאורה גם בשלבים הראשונים של ההתפתחות בשל השאריות ההורמונליות הנקביות שנותרו בגופו של הילוד. מכאן קל יחסית לחצות ל"מדרכה ממול", לתפיסה ההתפתחותית היונגיאנית לפיה לגבר יש בבסיסו לא מודע נשי, על גביו מתפתח וצומח היסוד הגברי, זאת בצורה פעילה ודי מודעת של הגבר עצמו, כאשר כל חייו מתמודד ולוחם הגבר בפיתוי והנטייה לחזור לסביבה הרחמית ההורמונלית הנשית של האם הגדולה, היסוד הנשי הוא המוחלט. ננסי חודורוב (Nancy Chodorow) סוציולוגית פמיניסטית בת ימינו מתארת את האינדיבידואציה של הגבר המתהווה כנגטיב של הזהות הנשית של האם. הסבר זה המקובל בימינו של התהוות הזהות הגברית אינו מסביר בסופו של דבר מה הכוחות ברמה האישית שמניעים גבר "להתמרד" כנגד דמות האם ולהפוך להיות "לא אישה". שוב עולה השאלה האם זה רק עניין חברתי-תרבותי או יש משהו הרבה יותר ראשוני והגבריות היא היכולת להבדל מהנשי בתהליך ארוך, דינמי ורצוף קונפליקטים.
ממשיך להיות לחידה בעיני מדוע גיום ואנוכי כמו הרבה גברים אחרים עברנו מהמקום של ההזדהות המוקדמת עם הנשי להיקסמות של הצופה בנשי.
