"אֲנִי מְרַחֶפֶת סְבִיבוֹ כְּאָמָּן סְבִיב יְצִירָתוֹ" קריאה בספר 'החלומות נטו על צידם' מאת מיכל מוג
גיא פרל | 8/5/2016 | הרשמו כמנויים
"אֲנִי מְרַחֶפֶת סְבִיבוֹ כְּאָמָּן סְבִיב יְצִירָתוֹ" קריאה בספר 'החלומות נטו על צידם' מאת מיכל מוגרבי (הוצאת 'קשב לשירה' 2016, 73 עמ')
'החלומות נטו על צידם' הוא ככל הנראה ספר השירה ההרמטי ביותר שקראתי זה זמן רב. מוגרבי כמעט ואינה פונה אל הבנתו של הקורא, ההפך, לעיתים חשתי כי היא פונה אל חוסר הבנתו, ומזמינה אותו להתנסות בחווית פירוק אשר עברה בעצמה. בסגנונה האימז'יסטי, מציגה מוגרבי בפני הקוראים רצפים של תמונות, חפות כמעט לחלוטין מביטויי רגש ישירים, ומזמינה את קוראיה להתבונן במציאות ההולכת ומתפרקת, קורסת, נשרפת, מתפצלת, וכמעט תמיד - מתרוקנת ממשמעות. הסכנה שבכתיבת שירה הרמטית מובנת מאליה – יש וההרמטיות מותירה את הקורא מחוץ לגבולה – אך לא אלו פני הדברים ברובם המכריע של שירי הספר הזה, החוצים את גבולו של הקורא ומעוררים בו תגובה עזה. ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא כי מוגרבי מגיעה בשירתה אל מעבר לפירוק, אל מקום שהתהליך נעצר בו ומאפשר בהירות. אולם, ברבים מן השירים אין המדובר בעצירה המבוססת על תובנה וריפוי, כי אם בהגעה אל מקום בו פירוק נוסף פשוט אינו אפשרי עוד, ומתרחשת בו כניעה מוחלטת, או מוות. זאת ועוד, מרתק לראות כי כאשר עוסקת מוגרבי במוות מתבהרת לפתע שירתה, ויחד איתה מגיע גם הקורא אל חוף מבטחים – גם אם חשוף וקר. כאן, עבורי, מקור כוחו של הספר, ובו אמקד את הדיון והדוגמאות.
כדוגמא ראשונה אביא במלואו את השיר ללא כותרת בעמ' 59. תהליך הפירוק מתקיים בו במלואו, והוא מתואר כנסיעה ברכבת. בדומה למשמעותה הסימבולית באגדות עם רבות, מייצגת לדעתי היציאה אל היער את היציאה מחיקה המגן והמארגן של המודעות והתרבות אל איזורי הפרא הנפשיים. האימז'ים שדרכם מתואר התהליך הנם המראות הנשקפים מבעד לחלונות הרכבת, ובסופם של השיר והמסע מופיע המוות כבית שניתן לשוב איליו, כמקום מנוחה:
"הָרַכֶּבֶת מִתְפַּתֶּלֶת כְּמוֹ לְטָאָה / זְנָבָהּ מַתִּיז נִיצוֹצוֹת אָבָק / הַתַּחֲנָה הַבָּאָה: הַבַּיְתָה / אֲנִי קוֹפֶצֶת לִפְנֵי הַשָּׁעָה // תָּמִיד יִהְיֶה יַעַר / בַּמָּקוֹם שֶׁאֵין תַּחֲנֶה // עַל גִּדְעֵי הָעֵצִים מְקֻעֲקָעִים / שֵׁמוֹת שְׁכוּחִים, מְחַכִּים שֶׁיָּאִיר / הַיָּרֵחַ הַנִּסְתָּר בִּמְחִילָה / שֶׁנֶּחְפְּרָה בְּאֶצְבָּעוֹת / וְטוּר גַּחְלִילִיּוֹת חוֹדֵר / לַמַּעֲבֶה הַפָּרוּם / שֶׁל הַלֵּב הַמִּתְיַשֵּׁב / לָנוּחַ עַל סֶלַע // הָאֲדָמָה פּוֹנָה לִי עוֹרֵף / וְשׁוֹקַעַת בְּעַצְמָהּ / וּמִתּוֹךְ הֶעָפָר / צוֹמֵחַ בַּיִת, / מְחַכֶּה לְשׁוּבִי / כְּמוֹ קֶבֶר לְבָנָיו." השיר ללא כותרת בעמ' 43 מתאר תהליך דומה - "מִי שֶׁנּוֹלַד רוֹצָה לִחְיוֹת / זֶה בָּרוּר / אֲנִי נוֹלַדְתִּי לָמוּת [...] וַאֲנִי מְנַסָּה רַק לְהַשִּׁיר מֵעָלַי כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר / כַּמָּה שֶׁמַּהֵר // שֶׁאֶפְחַת וְאֶדְעַך כְּמוֹ תַּצְלוּם שֶׁנִּתְלַשׁ מִדַּף עִתּוֹן / לַעֲטֹף אֶת דָּג הַלֵּב."
השיר ללא כותרת בעמ' 14 מתאר כולו את מערכת היחסים שבין המשוררת למותה, וגם בו המוות נתפס כיעדו של המסע - "מוֹתִי הוֹלֵךְ לְפָנַי / כְּמוֹ עַמּוּד עָפָר // אֲנִי מַדְבִּיקָה אֶת הַפַּעַר [...] אֲנִי מְרַחֶפֶת סְבִיבוֹ כְּאָמָּן סְבִיב יְצִירָתוֹ". שוב מסתיים השיר בגסיסה ובמוות, המבשרים את סוף המאבק, ההשתוקקות והמכאוב הנלווה אליהם: "הוּא זוֹרֶה עַלְעָלָיו בְּעֵינַי / בְּטִפְטוּף קָצוּב כָּשַׁל אִינְפוּזְיָה // וְהָעַיִן צוֹרֶבֶת וּמְבַקֶּשֶׁת עוֹד / וְהָעַיִן מִתְיַבֶּשֶׁת וּמְבַקֶּשֶׁת עוֹד / הָעַיִן נֶעֱצֶמֶת וּמְבַקֶּשֶׁת כְּלוּם." את התייבשות העין בסיומו של שיר זה מעניין להשוות לתהליך שעוברות עיני הדוברת בסיומו של השיר 'אור נוזלי' (עמ' 18) - "כּוֹכַב הַחַיִּים וְכוֹכַב הַמָּוֶת הָלְכוּ לַיָּם. כּוֹכַב הַחַיִּים טָבַע. כּוֹכַב הַמָּוֶת יָשַׁב עַל הַחוֹף וּבָכָה. וּבְעֵינַי הָלְכוּ הָאִישוֹנִים וְהִתְכַּכְּבוּ לְאִטָּם." לכאורה, שוב מתוארת בו התכנסות אל המוות, אלא שהפעם לא מתמסרת אליו הדוברת התמסרות מלאה – בעיניה, שבשיר הקודם שעסקנו בו התמסרו אל המוות, נפרש מרחב חדש הפרוש מעבר לפיצול שבינו לבין החיים. שיר נוסף שאינו מסיים בהתמסרות מלאה למוות הוא השיר ללא כותרת שבעמ' 8. אולם, בעוד 'אור נוזלי' מסתיים בהתרחבות, מסתיים שיר זה בתיאור קיום מצומצם על קו התפר שבין החיים למוות – קיום בנקודה אליה מוביל המאבק הבלתי מוכרע בין שני הכוחות בפנימיותה של הדוברת - "בְּבֵית הֶחָזֶה נִלְחָצִים שְׁנֵי חֲדָרִים / בְּחֶדֶר אֶחָד נֶאֱגַר כָּל הַחַמְצָן שֶׁבָּעוֹלָם / בַּשֵּׁנִי מְטַפְטֵף כָּל הָרַעַל שֶׁבָּעוֹלָם / אֲנִי מְסִירָה אֶת הַמְּחִצָּה // וְנִשְׁכֶּבֶת בַּפְּרוֹזְדּוֹר עַל קַו הַהַפְרָדָה. / הָאֵשׁ מְלַכֶחֶת אֶת הַמַּיִם, / עָקֵב בְּצַד שְׁתִיקָה, כָּל הָאֲנִי שֶׁבָּעוֹלָם / מְפַרְכֵּס בְּתוֹךְ קֻפְסָה."
השיר 'תמונה' (עמ' 13), מן היפים בשירי הספר, אוצר בתוכו, לתפיסתי, את עיקרי הדברים שעסקתי בהם רשימה זו. הוא נפתח באימאז' הרמטי – ראי-ענן בבטן האדמה. אולם, כאשר בבית השני והשלישי מתמקדת מוגרבי בתיאור גסיסה ומוות היא עושה זאת בצלילות המאפיינת את עיסוקה בנושא, ובסגנון לירי היא מתארת את המוות כהגעה אל מקום מנוחה. צלצול הפעמונים ובייחוד הצטלבות האגם מעוררים בתודעת הקורא את האפשרות להפתחו של מרחב חדש, אך באופן האופייני למוגרבי – אין בהם כל הבטחה ושקיעת האגם הסמיך פשוט נמשכת. הוודאות הכרוכה בעצירה המוחלטת מופיע בבית האחרון, עם סופו של התהליך.
רְאִי-עָנָן בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה
קוֹרֵא לִי לִנְבֹּר בֵּין גְּוָנָיו
פְּעִימַת הָאֲדָמָה
פּוֹגֶשֶׁת בִּפְעִימַת הַגּוּף
כָּכָה זֶה
לָמוּת:
קָפוּא.
פַּעֲמוֹנִים נֶאֱנָקִים
בְּעִיר מֵאָחוֹר
אֲגַם סָמִיךְ
מִצְטַלֵּב וְשׁוֹקֵעַ
רְאִי-עָנָן מִשְׁתַּקֵּף
בִּפְנֵי הָאֲדָמָה מִשְׁתַּבֵּר אֶל
גּוּפַת הַסְּתָו
וְנוֹעֵל אֶת לִסְתוֹתָיו."
