חידת השמלה השחורה: על הספר 'האורחים יבואו לך מלמעלה', אסתי לי-דר. גוונים. 2015.
רות נצר | 26/3/2016 | הרשמו כמנויים
האורחים שבאים מלמעלה הם דמויות העבר של הסבים והסבתות, הדודים והדודות וצאצאיהם, שנספו או נמלטו מהשואה בעור שיניהם וממשיכים לחיות את השואה בשתיקות ורמזים ודיבורים, ומעבירים הלאה את חוויותיהם וזיכרונותיהם לדורות הבאים. יש כאלה שמצליחים להימלט. אולם מירי גיבורת הספור ממשיכה לחיות את העבר ואת מה שלא סופר, כחידה עמומה מטרידה תובענית שפולשת אל חייה ופורעת אותם. בחלומות ודמיונות ותחושות מעורפלות היא יודעת את מה שאינה יודעת. כאילו שיש לה ידיעה תת-עורית, תת-סיפית, מדיומיסטית.
הסוד המוסתר מקרין איום קיומי. הסתרתו פרושה למחוק חלקים של הנפש, למרות שהחוויות עוברות בד.נ.א. מדור לדור. אפילו עובר מושפע ממצוקות האם.
הספור בנוי כעלילת מתח של החידה השואפת לפתרונה שתגיע ממש בסוף הספור והוא מממש את הפתגם באידיש שאומר: הבן מקוה לזכור מה שהאב מקווה לשכוח. מירי כבת דור שני לשואה מממשת את מה שדינה ורדי מכנה 'נושאי החותם' ('נושאי החותם'. 1990), כלומר, הדור השני לשואה שחי כנרות הזכרון של העבר.
הספר הוא כעין העלאה באוב של ספורי העבר. כולנו נושאים בחובנו רוחות רפאים. ויש מאתנו שחשים שהן תובעות מאתנו שניתן להן פתחון פה, שנשיב אותן לחיים ולו רק באותיות פורחות, כדי שיוכלו להיפרד מאתנו, וכדי שנוכל להיפרד מהן.
להשפעות השואה יש כוח קרינה רדיואקטיבי שמגיע עד הדור השלישי. כך כותבת הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל ('ההורים שחיים דרכי'. 2010) שמתארת כיצד הספורים שלא סופרו מסופרים כסימפטומים נפשיים בדור השני והשלישי. את הקרינה הזו אנו חשים בספר. אלא שהספר אינו עוסק בשואה ובהשמדה, אלא במה שמסביב לה. אפלפלד – לא נוגע בתהום השואה אלא במה שאפשר לנו לגעת, כדי שלא להתאבן כמו אשת לוט. ברור שאפלפלד מתמודד דרך הספורים עם השואה הקיומית של משפחתו ושלו. וכתיבתו היא סוג של הצלה עצמית, דרך כתיבה-יצירה שהיא בריאה מחדש של עולם במקום עולם שנהרס.
הספר של לי-דר עוסק לא בשואה עצמה אלא בכוחות החיים של נשות משפחה אחת מסלובקיה לדורותיה, נשים עתירות עוצמה, שנאמנות לעצמן ולרגשותיהן. אסתי לי-דר שהיא פסיכותרפיסטית שמטפלת ביוצאי שואה והדור השני לשואה ב'עמך', מתארת את הגיבורה כבת דמותה, כפסיכותרפיסטית שמטפלת ב'עמך', כשהיא מצליחה בכתיבתה לא לפול לפח הפסיכולוגיזציה. אפשר שהספור שלה שואב מחומרים אוטוביוגרפיים ואפשר שלא. מכל מקום, הספר עצמו הוא נסיון לטפל בחוויות שנושא עמו מי שנפגע בקרינה שמחלחלת מהטפול בשואה של משפחתו ושל אחרים.
הספר מנסה לטפל בבעיית ההתערבבות של המטפל עם החומרים הקשים של המטופל. לטפל על ידי מתן עדות ועצם השבת הזכרון, על ידי הברור מהו זכרון ומהו דמיון, כדי להפטר מתעתועי אי הוודאות שמחבלת בנפש, כדי לדעת מה היה שם, מי היא הדמות שמנסים להסתיר את קיומה ולמה, וכדי לא להתערבב בה.
מה שמניע את העלילה היא תעלומת שמלת הז'ורז'ט השחורה, האפלה והחגיגית, שמתגלית בבוידעם, שעוברת בין נשות המשפחה מדור לדור, מהבוידם של הדודה בפריז לבוידם של מירי בירושלים. הבוידם – עלית הגג – המחסן הסגור – מסמל את הלא מודע שבו סוגרים מה שלא מתאים עוד לחיי ההווה. כאן מדובר בלא-מודע המשפחתי. מעניין שלא זרקו את השמלה, כי היא ממשיכה להיות חשובה, כך שהמסר המועבר לדור הבא הוא כפול: מצד אחד – סוגרים את העבר בבוידם מצד שני שומרים ולא זורקים: כלומר, מכירים בחשיבות שלו.
השמלה היא כאוביקט מעבר – חפץ שמסמל מישהו-משהו חשוב עבורנו. כמו שמיכה שמסמלת לתינוק את החום הרך של אמא, כך השמלה היא אוביקט מעברי של נשות המשפחה.
במשפחתי יש את גביע הקידוש של סבא, את המחזור שבו הוא רשם את כל תאריכי הלידה והמוות של בני המשפחה – מראשית המאה העשרים, את הטלית של סבא, את ארון הפיתוחים של המשפחה מראשית המאה העשרים. כל אלה, כאוביקטים של מעבר, שומרים את הקשר לעבר המשפחתי, לדורות הקודמים, לנרטיב המשפחתי, ללכידות המשפחתית.
השמלה גם מסמלת את ההעברה הבין דורית של זכר השואה שעוברת מדור לדור. הצבע השחור של השמלה מכיל בו את השחור של אפלת השואה, את החור השחור הבולעני שלא ניתן לגשת אליו ולא ניתן לכתוב עליו אלא ללכת בזהירות מסביבו. אבל השמלה השחורה היא גם השמלה השחורה הקטנה האצילית החגיגית. וכשהשמלה השחורה, כאוד מוצל מאש, משמשת כשמלת חופה מתרחשת מטמורפוזה אלכימית של השחור מהתגלמות האבדן המוחלט לפתיחה של חיים חדשים כשמלת חופה, כנישואים מוקדשים שהם תחילת חיים חדשים של המשכיות המשפחה. והרי ידוע שאחרי השואה, הניצולים מיהרו להנשא ולהביא ילדים לעולם, כי החיים החדשים הם התשובה לאבדון.
החיפוש אחר פשר תעלומת השמלה כמה שאמור להביא מרגוע לנפשה של מירי, הוא ציר העלילה. עלילת חיפוש (בכל ספרי המתח) מהדהדת את החיפוש המקורי, במיתוס מהמאה ה-12, שהוא החיפוש אחר הגביע הקדוש שאמור להביא מרפא לפצעו של המלך ארתור.
מיתוסים וסיפורים שהציר שלהם הוא החיפוש אחר אוביקט מקודש (הגביע הקדוש) או פתרון תעלומה חוברים כאן. העלילה צוברת מתח מהלא ידוע שמחפשים אחריו, אבל בכל ספורת החיפוש בסופו של דבר העיקר הוא לא פתרון התעלומה אלא מה מתרחש בנפש המחפש. תהליכים שהוא עובר, כך שבסוף העלילה הוא לא יהיה אותו אדם. הוא עובר שינוי משמעותי, שמחבר אותו לעצמי האמיתי שלו. בספר שלפנינו – מירי מתחברת לזהות האישית והמשפחתית שלה. אבל המסע, כמו תמיד במסע, אינו פשוט. הוא לעתים כרוך בסכנות, בנפילות רגשיות, בבלבול, בתוהו. וגם זה חלק חשוב מהדרך.
החיפוש והמימוש העצמי בנוסח המודרני הניואיי'ג'י וגם המימוש העצמי הפסיכולוגי, עוסק בתהליכים שביני לבין עצמי, הגשמה מקצועית, חוויות רוחניות, ולפעמים שוכחים שהזהות שלנו נטועה בתוך שייכות רחבה יותר, של המשפחה, הקהילה, העם. בספר שלפנינו האי שקט של מירי מוליך למסע לאישוש הזהות דרך חיבור רסיסי המידע המשפחתיים והשייכות למשפחה, כך שאפשר יהיה ליצור את הנרטיב, הספור השלם של המשפחה לדורותיה.
מוטיב נלווה בספר הוא יחסה של אניולה, אמה של מירי, לשערה הערמוני הארוך הנהדר שהיא מסרבת לגלח או לכסות כליל, כאשה אורתודוקסית. יש לה דיאלוג אישי עם אלוהיה שהציל אותה מהשואה, והשאיר את השער הלוהב הנהדר שלה כברית אישית בינו לבינה. היא מוכנה להתעמת עם הממסד הדתי כדי להיות נאמנה לעצמה. לפנינו דתיות נשית שמבוססת על הקשר האישי עם האל, ועל הקשר האישי שלה לשער, שביהדות הוא בבחינת ערווה שצריך להסתיר (הנשים הפתיניות הארוטיות, שהן בבחינת פאם-פאטאל, תוארו באמנות כבעלות שער ארוך). אנחנו זוכרים שהשער של שמשון היה מקור כוחו. שמשון קרוי על שם אל השמש וצבע השער של אניולה קרוב לצבע השמש. גילוח שערו של שמשון וגילוח השער של נשים נשואות מגלם את הסרוס של העוצמה הגופנית-נפשית האישית הצומחת ללא הרף.
הספר כולו מרובד בתאורי היער, צמחים, חיים בטבע, תחושות גופניות, מיניות, ריחות, תחושות, טעמים, צבעים, מרקחות מאכל ותרופות, תאורי מאכלים וריחותיהם וטעמיהם. אפשר להרגיש את ההתענגות החושית של הבדים והמאכלים. את החוויה החושית של הרגע שעוצרת את הזמן, זה זמן נשי של הוויה. זמן איטי משתהה. ללא מטרה. לעומת זמן גברי שיש לו מטרה השגית תכליתית. הירח המלווה את הספר מקשר אותנו עם המסתורין של אלות נשיות שמימי קדם ליוו את תהליכי השינוי של הירח.
מי שמממשת במיוחד את החיים הטבעיים הפאגניים האלה היא הדמות המסתורית של ביילה, כעין שמאנית טבעית, חריגה בכל, מיוחדת במינה, חיה את עצמיותה האוטנטית. ביילה מזכירה את דמותה של גמולה, מ'עידו ועינם' של עגנון, האשה הסהרורית, שמעלה שירה מן התהום, מצמחי האדמה והירח. שתיהן בלועות בעולמן המסתורי ולא שייכות לעולם הממשי.
חיי הכפר היהודיים מזכירים במעט את העולם הכפרי שמתאר שאול טשרניחובסקי באידיליות שלו, מעלים תחושה חושנית של חוויות פאגניות מלאות חיוניות שאינן מתישבות עם מה שמתואר בדרך כלל בתאורי חיי היהודים בגולה, עם מה שמצטייר מספורי שלום עליכם, דבורה בארון או עגנון. העולם הכפרי החושי-מגעי-פיזי הוא פיצוי על הממד האינטלקטואלי-רוחני-למדני של היהדות הגלותית, והוא מחזיר לחיים את עצם קיומו הנוכח של הגוף הממשי של היהודי שכמעט הושמד לגמרי. דומה שעוצמת החיים הפאגאנית עומדת כנגד החורבן והשואה כעקרון החיים מול עקרון המוות. וכמו כן היא מבטאת את השיבה לארכיטיפ האדמה כנגד ארכיטיפ הרוח של היהדות הגלותית. היא זו שמאפשרת לשורדיה לשמור על נפשם ולהיברא מחדש. למעשה הציונות כולה היא שיבה לאדמה, למולדת כאדמה ולעבודת האדמה.
הטבע, הגופניות, החושניות, הרגש והאינטואיציות שמפעילים את גיבורות הספור ואת הסופרת הינם מרכיבי העצמיות הנשית שהיא גיבורת הספור התת-קרקעית, זו שמלאותה וחיוניותה, המסתורין והרליגיוזיות שלה עומדות כנגד העולם הפטריארכלי-רציונלי-הגברי הדתי השולט.
ניכר שהמסע אל העבר ומסע הכתיבה הזה היה הכרחי לגיבורה ולסופרת. אני יכולה לחוש תהליכים מקבילים של הכותבת והגיבורה שלה - בדחף הקדחתני של מירי למצוא את פשר העלילה המשפחתית, לחוש את הדחף של הסופרת, אסתי, לכתוב את העלילה ולהגיע אל פשרה. הסופרת והגיבורה אינן מזוהות כאן אבל איכשהו הן מזוהות במכנה המשותף של היותן עובדות סוציאליות שמטפלות בניצולי עמך. וזו עבודה קשה להתמודד עם הקרינה הרדיואקטיבית שממשיכה להיפלט שם.
אסתי, כמו אפלפלד לא מנסה לגעת בחור השחור של השואה, אלא ללכת סביבו סחור סחור בתוך מה שניתן להכיל, להציל ולהינצל. וגם כשמירי, גיבורת הספר, הולכת כמותה מסביב היא משלמת מחיר, שהוא התפוררות הזוגיות שלה ויחסיה עם בתה. תהליך שנעצר ומשקם עצמו במקביל למציאת הפתרון לתעלומת השמלה.
אף שזהו ספר ראשון למחברת, הוא כתוב בשטף, בשפה קולחת, ובמיומנות של בניית דמויות ושזירת עלילה מורכבת שנעה קדימה ואחורה, מעולם פנימי לחיצוני, בעלילה מרתקת ומרגשת.
