תגובות
מאיה גילת2/2/2018
קאט דה הכללות. קראתי הרבה מאמרים מהבלוגים שלך, וברוב הכמעט מוחלט אני מאוד מזדהה עם הכתוב וחושבת שהתובנות שנכתבות הן מעניינות, חדות מחשבה ובעיקר מעידות על התבוננות ביקורתית כלפי הקבעון המקצועי והתיאורטי, שבאופן די הזוי קיים במקצוע הפסיכולגיה יותר ממקצועות אחרים (או כך נדמה לי לפי החשיפה הקטנה שלי לתחום). סביר מאוד להניח שאת צודקת, שראיית המטפל כדמות אב או אם אכן עושה אינפנטיליזציה למטופל ודבר זה אינו מתאים להרבה מטופלים. מה שצרם לי מאוד היה דווקא האמירה הבאה: ״שום מטופל איננו מחפש בטיפול את הוריו ולא מחפש רחם״. יכול להיות שמטופלים מסיומים, בשלים, המגיעים לטיפול עם נפש יחסית מפותחת, אינם מחפשים במטפל דמות הורית. או גם אם אינם מגיעים בשלים, ולפי אישיותם הם מחפשים דברים אחרים מדמות המטפל, או שאפילו אינם מחפשים כלל משהו מובנה בדמות המטפל. אבל, כיצד את יודעת מה כל המטופלים רוצים וצריכים? אני דווקא מכירה אישית מקרים לא מעטים של מטופלים שכל מה שנפשם חפצה מטיפול זה דמות הורית, גם אם סימבולית בלבד, וללא קיומה של הדמות הזאת הטיפול לא יכול להתקיים עבורם באופן אפקטיבי, שלא לומר עלול אף לגרום נזק (נטישה הורית שחוזרת על עצמה למשל...). לרוב אנשים כאלה מגיעים מרקע של טראומה מורכבת, אבל אני בטוחה שאין צורך להפלות גם כאן. לא מפריעה לי דעתך, כמובן, מפריעה לי ההכללה הנחרצת במלים מלאות הכעס של ״שום מטופל״. באותה מידה, מטפלים שמראש חושבים כי כל מטופליהם מעוניינים בדמות אב-אם שוגים לאותה הכללה גסה ואינם קשובים לצרכים האינדבידואלים של מטופליהם. אנצל את ההזדמנות להאיר כי בעיניי (הלא מקצועיות), הבעייתיות הגדולה ביותר בפסיכולוגיה היא המושג המטופש והמצמצם להחריד שאיני מפסיקה לשמוע אותו, ואשר יותר מכל מזכיר לי חשיבה דתית על פני זו הביקורתית אקדמית, והלא היא״ ״צמחתי בגישה זו וזו״. ״לצמוח״ בגישה אחת ומסויימת, אומרת להסתכל על דמות המטופל באופן כוללני, כאל דמות ללא אישיות פרטית ובעלת צרכים אישיים שצריך ללמוד אותה -טרם- קבענו כלפיו גישה טיפולית כזו או אחרת ומראש לסמן את כל בני האדם שבאים לטיפול כבעלי אותם הצרכים שישתכרו מ-אותה שיטת טיפול- בדיוק. אני חושבת שהבעיה העמוקה במושגים שכאלה, כמו ״הרחם הטיפולי״ וכו׳, נובעת בראש ובראשונה מהגישה עתיקת היומין שפסיכולוג ׳צריך׳ לאמץ לעצמו גישה אחת בלבד, בה הוא ״צומח״ (לגובה ולא לרוחב, כמו שהוא אמור לצמוח...) ובכך מסגל לעצמו קביעות נחרצות על מיהו מטפל עבור מטופליו ומי הם מטופליו, טרם פגש בהם באופן אישי ונבדל זה מזה. דבר אחד וחשוב להחריד שהפסיכולוגיה הזניחה, והיא החינוך ל״מטפל גמיש ודינמי״, אשר באופן שכמעט מוציא את הדעת, סותר לחלוטין את מה שנראה בשטח. המטפל שקובע למטופל שלו, לפי מה שהפסיכולוגיה לימדה אותו - שנפש בריאה שווה נפש גמישה ודינמית, אינה מתקיימת בדמות המטפל עצמו ובטיפול שאותו הוא נותן (והפער הדיסוננסי הזה בלבד יכול להוביל מטופלים לאבד את הדעת....) איך זה לעזאזל שמטפלים הם עצמם אנשים עקשנים ומקובעים (ללא הכללות כמובן) כשזה מגיע לטכניקת ותאוריית הטיפול שלהם עצמם? ועוד איך, לעזאזל, המילה ״טיפול דינמי״ מסתירה בחובה אוקסימורון מובהק כאשר הטיפול עצמו אינו מייחס שום ״דינמיות״ בנפשו של המטפל ביחס לטכניקה הטיפולית שלו?
ובכן - סטיתי מן הנושא - אבל כן יש פה ״חולה רעה״ של מטפלים הנוטים להכליל את צרכי המטופל כמו גם את תפקיד המטפל, באופן אחיד, כוללני ובלתי מתפשר, כאילו אישיותו לוקה בהפרעה מסויימת שלא מאפשרת דינמיות והפסיקות הלשוניות שבגינן דיברת כאן ,הן לעניות דעתי, רק קצה קיצה של תסמונת גדולה ורחבה מזו...
צליל קדם5/4/2016
פי שבע יפול צדיק וקם פי שבע בתודה לאלישבע. תפסתי בדיוק כמוך את רעיון הרחם. למה אדם לא יוכל להיות רחם לזולתו ואפילו אם ואחות וחיק למשענו בכלל אפילו בלי לגעת פיזית באף איבר מגופו , בלי ללדת אותו, בלי לקחת מונופול על חייו וחירותו וזכותו להיות יצור דובר ראוי לשיח מדבר?
וכשאין רחם אחר אפילו ה"חולה" עצמו יכול להוות מעין רחם המחבק את עצמו תחת אמונתו באבי כל הרחמים שנותן מחסדו ולא חסר דמים לעולמים.
המונח יכול לחלוטין להיות "בגובה העיניים" אם מבינים שלא חובה להיות אמא כאשר את לא ראויה לייצג מודל טוב לחיקוי של עבודה קשה למען הישיגים חשובים לך. ניתן להיות אם ואחות וכולן גם יחד כמו העלמה שטוותה בפלך ותלבש את מטווה הפלך וטיף לעד ומאז היא קבצן ומלך וליצן ופושטת יד...
צליל קדם5/4/2016
נעלבתי מקריאת הדברים ורק אחר כך כשהבנתי שמדובר על הפסיכולוג הכי יקר [ל"ת].
לימור לוי אוסמי21/3/2016
היי אלישבע,. מבחינה תחושתית, התחושה היא מאוד ברורה. במילים קצת קשה לי יותר להסביר. אני לא מחפשת 'להנהיג' או להיות 'מונהגת'. כמטופלת, אני מאמינה בכוחות שלי, בידע שלי, בעוצמות שלי ומאמינה שאני גם יכולה להנהיג את עצמי. אני מחפשת מישהי שתהיה איתי, תראה את העוצמות שלי, תתעניין בי ותסמוך על הדרך שלי ושל הגוף שלי.
הרחם קצת חונקת אותי. אני לא צריכה אותי. היא מתאימה בשלבי ההיריון, בשלבי התפתחות מסוימים, אך לא בכל שלב בחיים צריך רחם. אגב, גם כאמא אני לא מחפשת להיות רחם לילדיי. הרחם היא רק מזינה וחד סטרית בערכה כלפי העובר, ואילו אני רוצה להיות מוזנת על ידי ילדיי ומאמינה שיש לי המון מה ללמוד מהם.
הדבר היחיד שאני יכולה לשאול ממוטיב הרחם הוא הביטחון וההגנה, שהוא תנאי הכרחי בעיניי בכל קשר מיטיב.
תודה על דיון פורה ומעורר מחשבה וחילופי דעות, גם אם לא הסכמות. זה נפלא בעיניי.
אלישבע שילה21/3/2016
בתגובה ללימור. מעניינת אותי הנטיה לשיח על רחם לעורר קונוטציה של היררכיה, ויותר מכך - מדוע היררכיה היא בהכרח שלילית. אני כפסיכולוגית זכיתי לקבל כלים והבנה, ומהמובן הזה אלו שמים אותי במקום היכול להנהיג את המטופל בדרכו שלו. כך גם ראייתי כאם - ההיררכיה איננה נובעת מגיל או מעמד או כח פיזי, אלא ממסורת ומנסיון חיים. את אלו אני מביאה אל הקליניקה מצד אחד ואל ילדיי מהצד השני. הרי בטיפול יש מקום שוויוני בערך האדם (וכך גם במשפחה אני שואפת שיהיה), אך יש גם תלות של המטופל בי כמטפלת שאסייע לו להתמודד עם מה שהביא אל הטיפול. ולי כמטפלת יש תקווה שיתן בי את האמון (גם מתחבר לאמהות ולאמונה) להיות איתו בדרך עם כל הקושי ובהצלחות..
לימור לוי אוסמי21/3/2016
אני מאוד יכולה למצוא את עצמי בדברים. אני מרגישה שיש משהו בשיח הפסיכולוגי, המלווה, התרפויטי, המשאיל את מילות ה'רחם' לסוגיו, שיוצר אצלי דחייה. באופן אישי, אני לא מחפשת רחם בשיח הטיפולי, אלא מחפשת שיחה בגובה העיניים ממטפלת שרואה אותי שווה אליה ויכולה ללמוד ממני. השיח הרחמי יוצר היררכיה שאני לא מתחברת אליה.
שירה מלאך20/3/2016
כמה מוזר. כמה מוזר שאני, כמטופלת, כל מה שחיפשתי זה את הורי. אם לא במציאות, לפחות ברמת המטפורה. לא חיפשתי מענה מציאותי, מזה די לי בחיי ובהבנותי, חיפשתי רחם, ומשניתנה לי "רחם" טיפולית שכזו, בשימוש אמיתי בסימבול שלה, יכולתי לצאת לחיים חדשים. כותבת על חוויתי כמטופלת שיצאה מחוזקת ומחזיקה בחיים חדשים, שיצאה בוגרת מטיפול שכזה, וכאב לי ממש לקרא את הרוח שנשבה כאן (בלי שמכירה כלל את רועי ואת הפוסט שלו...) ולא, לא נראה לי שראו אותי כמטרד בלבד...
אלישבע שילה20/3/2016
לא מתחברת לדברים. מנסיוני הדל בתחום הטיפול, ממש קשה לי לקרוא את הדברים.
אני מתחברת לחלוטין לפן ההורי - לא המחנך, לא מתווה הדרך, אלא המכין לחיים עצמאיים, ומלווה את המטופל עד להגעתו לשלב זה בחייו..
הכנה זו כוללת הכלה ואמפתיה, הבעת עמדה, גילוי רגשות, אמון וביסוס קשר.
זה התרפון.
זהו המדריך האולטימטיבי.
זהו החבר. האדם שמתוך החיבור אליו מנסה להשתנות בעצמו למקום שטוב לו בחברתו..
זה היכולת לראות הת הילד שבמטופל לצד ה"מבוגר" שהוא רוצה להיות..
אם נדע לראות את ההורות כמקום כזה, לא רק המטופלים שלנו ירוויחו, אלא קל וחומר ילדינו שלנו.
שרית ציטרון17/3/2016
אמ;לק. הבטוי "קאט דה בולשיט " שנאמר על ידי שרת התרבות ( עדיין לא שרת החינוך דר' הירשפלד אם כי עדיין בגדר האפשרי והמציאותי )ומצוטט בטור, מייצג בעיני תופעה סוציולוגית - חברתית שמתחברת לביטויים שגורים כמו "cut to the chase "וברשתות החברתיות היא מוכרת כאמ;לק . ראשי תיבות של "ארוך מדי; לא קראתי" או באנגלית "Too Long; Didn’t Read" . עולם של קיצורים, קונקרטיזציות וכמה שיותר קצרצר ולעניין - הידד . להווה ידוע שכל מטפל בר דעת אינו חווה עצמו בחזקת פונדקאי המשכיר את "רחמו" למטופליו לפי שעה ואינו תולה על דלתו את השלט " הורה להשכרה " והחל מהשעה השנייה יחוייב המשכיר לפי רבעי השעה . בהתיחסות אל התוכן ולא אל הסגנון ,השורה התחתונה - המטפל אינו רחם ואינו אבאאמא של מטופליו - הגיונית ונכונה מאד ברם , השורה תחתונה של טור זה כמוה ובחוויתי בלבד כאמ;לק של הגירסה המלאה של ספר יונה כדוגמא בחזקת , אדם אוכל קרפצ"יו- רק הפוך . סוף הסיפור .
שי גיל16/3/2016
על שיח סימבולי ועל שיח כ 'משוואה סימבולית'. קונקרטיזציה של מטפורה, משמעותה קריסתו של הדימוי למה שקליין מכנה ' משוואה סימבולית'. בהקבלה למה שמתחולל כאן, אפשר לדבר על קריסת מרחב השיח 'הדיכאוני' (המאפשר לכל אחד ממשתתפיו להתקיים ולהתבטא באופן בטוח מבלי לחוש מאוים, מבוטל או מוכחד על ידי בר הפלוגתא), לשיח מאיין וקונקרטי הנשלט על ידי 'מנגנונים סכיזואידיים' על כל המשתמע מכך.
בואו נזמין עצמנו למרחב 'שיח מאפשר' ( במינוח ויניקוטיאני), בו ניתן לשחק עם מטפורות, לפנטז, לרקום נרטיבים ולפרקם לחלוק זה על זה בבטחה ובכבוד, אנו הרי יודעים לעשות זאת כאשר מדובר במטופלינו ומה באשר לעצמינו, הסנדלר לא חייב ללכת יחף.
גיא פרל16/3/2016
שלום ד"ר הירשפלד. בחייך, אין שום דרך להפריד בין הפוסט של רועי לפוסט של ניצה, וחבל לנסות - זה רק מחריף את השבר ומעכב את חידוש ההדברות. הפוסט של רועי מצוין, תגובתה של ניצה יכולה הייתה להיות מעניינת לא פחות, וכל השיח יכול היה להיות מרתק - אלמלא הגיבה ניצה בצורה כל כך פוסלת. למדתי משהו - בפעם הבאה שיתחשק לי לצטט את מירי רגב, ומתחשק לי לפעמים, אעצור ואחשוב פעמיים.
ד"ר ניצה ירום16/3/2016
תגובה ל"קאט דה בולשיט:". תגובה ל"קאט דה בולשיט"
גילוי נאות, אני בן זוגה של ניצה ירום, קראתי את הפוסט שלה ואת התגובות למיניהן.
אני סוציולוג, דר' למדעי ההתנהגות ומתגלית לי תופעה חברתית מדהימה. חשבתי לעצמי שגם אני יכול להגיב לא כפסיכולוג.
קראתי וחזרתי וקראתי את הפוסט, הפוסט מתייחס לתופעה מקצועית של שימוש לא רלוונטי במטאפורות. לא מצאתי בו את השם רועי סמנה אפילו לא ברמז ולא שום שם אחר - אז אימרו לי חברי הפסיכולוגים - כיצד קורה שרועי מוצא בו את עצמו ונעלב. חידה - כיצד חלק מהמגיבים מזהים בפוסט את רועי ומזדעקים להגנתו?
האם משפט שנאמר על ידי שרת החינוך פסול לשימוש אם המחבר חושב שהוא מתאים לנושא? והאם התופעה של בלוגרים (אני מקווה שלא בשכר) הנזעקים לעזרת חבר אינה זולה ופסולה.
איני מבין כיצד אנשים משכילים שמכשירים עצמם לטפל באנשים נזקקים, משעבדים את הערך "קולגיליות" לפני החובה המקצועית למטופל שלהם, ושמים את הסגנון לפני בחינת התוכן.
כשלעצמי לא מצאתי בפוסט שום פניה פוגענית וסגנון כתיבה לא הולם, בחלק מהתגובות כן!
ולסיום. לא נתבקשתי ע"י ניצה להגן עליה, היא יודעת לעשות זאת טוב בעצמה, ומתוך הכרות של שנים אני יודע שהיא אשת מקצוע מצוינת.
ד"ר זאב הירשפלד.
שרון זק16/3/2016
היררכיה של מטאפורות, השלכות ודימויים. מעניין שגם כשמטאפורות מותקפות ויש ביקורת על כך שהפכו למציאות (ואם להניח בצד רגע את עניין הסגנון שדובר עליו פה רבות, יש בכך צדק רב בעיני), עדיין יש היאחזות בלתי נתפסת בעיני בחלוקה הזו של "הגברי" ו"הנשי" כאילו אלו היו עובדות מציאות בלתי ניתנות לערעור.
מתי הטיפול הפסיכואנליטי יוכל לשחרר מעט מהסטריאוטיפים הכל כך מופנמים של נשי/גברי ונוכל לדבר על חלקים שונים של האנושי - מבלי למגדר חלקים אלו? מתי נוכל להפסיק לדבר על "הנשי" שבגבר, ו"הגברי" שבאישה, ולתת במה למרחב אנושי פנימי וחיצוני גמיש יותר, מכיל יותר ופחות סטריאוטיפי? לא הגיע הזמן...?
ד"ר ריבי אפרת16/3/2016
תגובה במקום. רועי סמנה עונה היטב, לעניין, רהוט ומדויק לד"ר ניצה ירום. אני שמחה שרועי לא נגרר לשימוש בסגנון מירי רגב, שאינו הולם שום במה (פוליטית, אקדמית, טיפולית, אנושית)., רועי עומד היטב על זכותו (שלא לומר חובתו) כמטפל, לשחק את המרחב הטיפולי, לנסות, ולהמשיג חוויותיו כפי שהוא עצמו תופס. אפשר להסכים עימו, אפשר לא לחוש כמוהו- אבל חובה לעשות זאת מתוך כבוד ומקצועיות, שלצערי לא נשמרו בניסוחה של ד"ר ירום.
אילה אילוז16/3/2016
תמהה על הסגנון ועל מיקום תגובתך. גם אני מתקוממת פעמים רבות מול החיבור שיוצרים אנשים בין מעשה הטיפול ליחסי הורה ילד. אבל מעניין למה העלו בך הדברים עוצמה כזו של זעם, ומדוע לא ביטאת עניינית את עמדתך השונה, במקום בו נכון היה לה להיכתב, תגובות לכתבה שפרסם רועי.
לא מירי רגב היא הדוגמה, לא זה הסגנון, לא זאת הדרך לדיון. חבל.
דן פרידלנדר16/3/2016
קולגיאליות בעידן של מירי רגב. צר לי, עצוב לי ומכעיס לקרוא את תגובתך ניצה!
אני תוהה על הבחירה שלך להשתמש בסגנון של מירי רגב, שרת התרבות , כמטפורה וכדרך להתייחס לדברים ראויים , רגישים ומרשימים בעיני של קולגה.
הסגנון שלך, פוגעני, לא הוגן ולא ענייני. בעידן של אלימות, ביטול האחר, וקלות ההכפשה הכתובה, הייתי מצפה מאשת מקצוע וותיקה וראוייה שכמותך ... לקצת יותר רגישות , נועם והגינות כלפי קולגה.
גילוי נאות: רועי סמנה, מעבר להיותו איש מקצוע בחסד, רגיש, חכם, יצירתי ומלא תעוזה וחדשנות. הוא גם חבר ואיש יקר לי.
בימים בהם, כלכך קל להכפיש ולבטל. אני בוחר להיות קולגיאלי וחבר. לא פחות חשוב בעיני, ממטפל או פסיכולוג. כי. בסופו של דבר, בפארפראזה על דבריו של ראש הממשלה... אחר ולפני הפסיכולגיה. יש את ״החיים עצמם״
נילי דגני15/3/2016
מסכימה. לא ראוי לנהל כך דיון. בלי קשר לדעתי לגבי שימוש במטאפורה הזו - הכותרת ״קאט דה בולשיט״ והתוכן אינם דרך שבה ראוי להעביר ביקורת או להביע דעה.
רועי סמנה15/3/2016
מכתב פתוח לניצה ירום. שלום ניצה,
מאחר וזכיתי להופיע, אומנם בעילום שם, בפוסט שלך, הרשי לי לחדד כמה נקודות:
1. נראה לי הגון יותר להתייחס לדברי קולגה תוך מתן הרפרנס והאפשרות לקוראים לבחון את החומר אליו את מתייחסת.
2. טענתך לגבי האינפינטליזציה שנעשית למטופלים אינה חדשה והשמעת אותה כמה וכמה פעמים על גבי הבלוג שלך ובפורומים אחרים. מדוע דווקא עכשיו היה דחוף להעלות אותה שוב, באופן כה בוטה, ובהתייחסות ישירה לפוסט שלי? לא מובן לי. אגב, אני מסכים עקרונית עם הטענה (ראי הפוסט הזה שלי -http://www.hebpsy....=1545).
המטופלים בעיניי הם גם ילדים, גם תינוקות אבל בראש ובראשונה מבוגרים המשלמים על הטיפול מהכסף (שלרוב) עבדו בשבילו. ההנחה המוקדמת שלך שאת רואה משהו שאני (או אחרים) בהכרח לא רואה היא, כלשונך, ״מגוכחת״.
3. את טוענת ששום מטופל אינו מחפש רחם. ומה אם אומר לך ששמעתי (לפחות) מטופל אחד מבטא כמיהה כזו? מספיק ברבור שחור אחד כדי להוכיח שהאמירה כי ״כל הברבורים לבנים״ היא שגויה.
4. כפי שאת יודעת ההמשגה של המרחב הטיפולי כרחם אינה מקורית שלי. למעשה, מי שהתייחסת אליה באחד הפוסטים שלך כחברתך ומורתך, ז׳נין סשגה סמירג׳ל (האם גם כלפיה כוונה הביקורת שלך?), התייחסה בעצמה באחד ממאמריה לסטינג הטיפולי כמייצג את הרחם.
5. אני יודע את העובדה מהסעיף הקודם כי אותה סמירג׳ל מצוטטת במאמר שהצגתי בכנס האיגוד האירופאי לפסיכותרפיה בשנה שעברה, הרצאה שנקראה ״לחשוב מחוץ לרחם״ ועסקה בצורך להחזיר חשיבה ״גברית״, טכניקה ״גברית״ וכן, גם מטאפורות ״גבריות״ לשיח האנליטי.
6. מטאפורות שמתייחסים אליהן בקונקרטיות יתר הן בעיה אמיתית בתחומנו. כחלק מהניסיון הצנוע שלי להילחם בבעיה אני משחק עם המטאפורות בבלוג שלי, מעוות אותן לצרכיי ומשתמש בהן בדרכי הפרטית. הקונקרטיזציה, במילים אחרות, היא בעיני המתבונן. למען הסר ספק, כשם שאני לא טועה לחשוב שיש לי רחם אני גם לא רוחץ את מטופליי, למרות שכתבתי על הסכנה של ״שפיכת התינוק עם המים״.
7. גם אם דעותינו בנושאים אלו היו שונות מאוד (וכאמור הן לא), לקחת פוסט שלם, להתמקד בפסקה האחרונה, לבטל תפיסה טיפולית באופן מונופוליסטי כ״בולשיט״ רק כי אינה תואמת את שלך ועוד לרמוז על תפיסותיו של הכותב את מטופליו, כל אלו נתפסים בעיניי כהתנהגות לא קולגיאלית, ספק אתית, שמתאימה יותר לטוקבקיסטים ב-ynet ולא לאשת מקצוע עתירת זכויות כמוך.
שיח בין אנשי מקצוע, אמור להבנתי להיות מכבד. מפרה (לא במובן המילולי, כן?) ומעשיר ולא מצמצם ומוחק.
רועי
