תגובות לדרמת שחרור גלעד שליט
ד"ר ניצה ירום | 26/10/2011 | הרשמו כמנויים
תגובות לדרמת שחרור גלעד שליט
כמעט הכל נאמר ונכתב בפרשה מלאת הריגוש של שחרור גלעד שליט, שבה עם שלם הזדהה והשתתף עם זוג הורים שנאבק עד שבנם שוחרר משבי אחרי חמש שנים וארבעה חודשים, ומנהיגים 'פעלו' ושחררו אלף אסורים פלסטינים תמורתו. ובכל זאת, בגלל רמת המעורבות והריגוש הציבורי שליוו את הדרמה ואולי גם תרמו לסיומה – חשתי צורך לכתוב על כמה היבטים פסיכולוגיים דרך רגשות שהתעוררו בי.
הזמנתי גם את בן-זוגי, ד"ר זאב הירשפלד – סוציולוג, להעלות מחשבות.
• התרגשות – מדינה שלמה מלווה את גורלו של גלעד, ומחכה בדריכות שיופיע חי ומשוחרר על המסך בידיים מצריות, שיעשה את צעדיו הראשונים כ"בן של כולנו". היו שדיברו על אופוריה כללית כרגש מוגזם. אני חשבתי ש'הבית' (הקוטג') (שהפעיל את המחאה החברתית שקדמה לשחרור) וה'בן' העמידו וליכדו במהלך מסע ארוך ובאקט הסופי של השחרור את העם כ'עם' - כקבוצה אנושית שמבינה את כוחה, מתגייסת לסולידריות חברתית ומביעה את דברה. 'הבית' וה'בן' יכולים להיתפס או לזכות לשימוש כמניפולציות רטוריות. אולם ההתרגשות הכללית, שהייתי שותפה לה, קשורה למאבק קולקטיבי על משהו ממשי וחשוב – על חייו של איש צעיר, כשהציבור נוקט עמדה, מזדהה, מתרגש ופועל.
• אי-אמון – המנהיגים, במקרה זה בעיקר נתניהו, הוכיחו עצמם כבלתי ראויים לעם. המוטיבציות שלו לשלם מחיר גבוה עבור עסקת השחרור, כאשר ניתן היה בעבר לשחררו עבור הרבה פחות, מעוררת תהיות: האם הפלונטר הבלתי נגמר (שנגמר לכאורה באופן פלאי כשהשחרור העלים אותה, על מנת לשוב) של שביתת הרופאים המתמחים, האם הפיאסקו של ועדת טרכטנברג והמחאה החברתית של שלהי הקיץ שהשאירה נוכחות ברורה של אינטרסים ציבוריים – הן שהתחפשו ל'הופעת הנסיבות המתאימות' לשחרור, כדי להראות לציבור 'שמשהו כן נעשה'. 'הפריים' שבו ראש הממשלה מונצח ברקע החיבוק הראשון של האב ובנו – נועם וגלעד – אולי תיחרט כיצירת דמוי תקשורתי מודעת, שתבסס את תחושת אי-האמון כלפיו.
• כעס וחמלה – עתירות נפגעי הטרור בבית המשפט העליון ערב השחרור עוררו כעס על תיעולו של כאב לרגשות של נקמה ופחד. המניפולציה השכיחה של רגש הפחד למחשבה מאיימת, שבוטאה בכך שהמשתחררים הפלשתינאים 'הנה עומדים לרצוח אותי', היא פסולה בחברה נאורה ולא יכולה לעמוד כשקולה מול סוגית שחרור או אי-שחרורו של גלעד שליט, שהייתה דנה אותו למוות כמעט ודאי. למראה הכאב והייאוש של המשפחות הנפגעות ניתן היה לחשוב האם אין גוף שיוכל לעזור להן לשאוב נחמה (אפילו) קטנה מתרומתן להצלת חיים, במקום ללבות רגשות נקם ופחד.
• הערכה – המשפט 'תנו לו/לנו להשתקם', שגובה על ידי ניסיונם השיקומי המצטבר של פדויי עבר – נציגי האגודה 'ערים בלילה', שקולם נשמע - העיד על תחומים שבהם קיימת התייחסות לצדדים הנפשיים ולפגיעה אפשרית בהם. פגיעה נפשית יכולה להיות נסתרת מן העין, אך תעיב על חייו של אדם. שביתת הרופאים פסחה על בריאות הנפש, המערכות הציבוריות פוסחות עליהן, התפקוד היומיומי התובעני לעיתים פוסח עליהן, 'הלומי קרב' של עשרות שנים חיים בקרבנו, משתדלים להראות כאנשים רגילים. אבל רגשות קיימים, אי אפשר 'למסחר' אותם, צריך לאפשר לעכל אותם ולהשתקם מהם, הן ברמה המימסדית והן ברמה האישית.
תודה לניצה על שהעמידה לי פינה למחשבותי:
אני מברך את שחרורו של גלעד שליט, אין מחיר לחיי אדם. הדיון המתנהל האם צריך לשחרר שבויים בכל מחיר הוא דיון דמגוגי ופשטני המסיט את תשומת הלב מערכים אנושיים וחברתיים אל חישובי עלות תועלת. יש הסכם כמוס בחברה דמוקרטית – ערכים הם הקובעים את איכות החיים. החברה יכולה לתבוע מהיחיד אפילו את חייו אם יש צורך להגן על הערכים או על חיי חברי הקהילה, בתמורה החברה והקהילה יעשו כל שביכולתם כדי לא לבזבז את הנכונות הזאת.
חברה דמוקרטית נשלטת ע"י ריבון שהציבור הפקיד בידו חלק מחירותו כדי שזה ינהל את חיי הקהילה בהגינות ולטובת חברי הקהילה. בשנים האחרונות אנחנו עדים להתדרדרות שבה יחידים או ארגונים מבקשים את הריבונות כדי לזכות בעוצמה המעניקה מנעמים לשליטים ולמקורבים. כיון שהשגת השלטון תלויה ברוב המושג בקלפי, אלה הרוצים את הכוח שוכרים יחצ"נים שבשיטות של שטיפת מוח ושליטה בכלי תקשורת מנסים לייפות את דמותם כדי שהפרט יצביע עבורם בקלפי. במקום לספק לציבור מידע מדויק ודווח אמין - מנפיקים לו פרסומת ותעמולה. אמצעים מקובלים בשיטות של תעמולה הם תאור מוגזם של יכולותיו וכישוריו של המועמד לשלטון מול עשיית דה-הומניזציה למתחרה, ושיטות שונות של הפחדה. כשמגיע יום החשבון והמנהיג צריך לדווח על מעשיו הוא יכול לטעון "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", או "נפתח לפתע חלון הזדמנויות", יש לו לאיש החזק מספיק גרופיס ויחצנים המצטופפים סביבו בצפיה לפרורים משולחן השלטון, שיחרו ויחזקו את דבריו.
בעיני יותר מכובד שמנהיג שבתקופת החיזור להשגת השלטון הציג עצמו כמומחה לטרור, והטיף לאי ניהול מגע עם טרוריסטים, יתיצב בפני עמו ויאמר "טעיתי, ראיתי את דעת הקהל, הבנתי את מחויבותי לחייל, מילאתי את תפקידי כמנהיג, ולכן פעלתי לשחרורו של השבוי".
החלטה כזאת היא החלטה קשה ביותר, היא דורשת מהמנהיג להודות שטעה בהכרזותיו המוקדמות, ושיתכן שאילו פעל בגמישות רבה יותר, ניתן היה להשיג את שחרור החטוף לפני שנים.
קשה להיות מנהיג, עליו לקבל החלטות קשות מידי יום, ולמנהיג בישראל יש ים של בעיות שאתן הוא חייב להתמודד. דרך התמודדות מקובלת היא פשוט לדחות את קבלת ההחלטה. כך נדחתה ההחלטה על דרך הפעולה לשחרורו של גלעד במשך 5 וחצי שנים, והצטרפה אל בעיית השטחים הכבושים, הטיפול באסירים הפלסטינאים, המשא ומתן עם הפלסטינאים, הבניה בשטחים, תג מחיר והתנהגות המתנחלים, הבניה בשטחים, הנשיא אובמה, שביתות העובדים הסוציאליים, הרופאים, יוקר המחיה, יוקר הדיור, הקוטג' ועוד ועוד, והשיא - המחאה החברתית שמשמעותה הצבעה ברגלים שמכריזה – הציבור לא מרוצה.
והנה נפתח לפתע חלון הזדמנויות, לעשות את המתבקש במשך שנים - לשלם מחיר ולהשיג את שחרורו של גלעד שליט, בכך אפשר גם להשביע את הצבור הזועם וגם להשיג תמונות יפות.
אין שום מקום להלך אימים על הציבור באפשרות שהטרוריסטים ששוחררו יחזרו לטרור, אמנם זאת אפשרות, אבל החיים הם מקום מסוכן: יום יום נדרסים רוכבי אפניים והולכי רגל, יום יום נרצחים אנשים ברחוב, יום יום מותקפות נשים על רקע מיני – הנורמה היא שמתעלמים, אין פעילות לשיפור איכות החיים שתקטין את האלימות, ובכל זאת אנחנו יוצאים לרחוב ומתנהלים באופן עקבי. רק בנושא הלאומנות מתנהל מסע הפחדות ואימה – אולי משום שכאן יש פעולות להשתלטות על קרקעות ורכוש שלא של בני עמנו.
חייל ישראלי אחד, גלעד שליט שוחרר משביו ונקבע מחיר לחופש: ערכו של חייל ישראלי שווה אלף חיילי אויב. אז על מה המהומה?
מיד עם הגיעו ארצה הוא הולבש במדי צה"ל, דרגותיו הושבו לו והוא החל תהליך שיקום, והעם חוגג – וכך צריך להיות.
האם מישהו מעלה בדעתו שהאויב לא יחזיר את חייליו לשורותיו, שלא יחזיר להם את סמליהם, שעמם לא ישמח? התקשורת הישראלית ראיינה משוחררי שבי מהעבר, כמה מעט ידענו על עולמם המסויט, על שנים של סבל נפשי וחוסר שינה, האם מישהו לוקח בחשבון שאלף נוסף של אנשים שהם אויבינו משתחרר לעולם של סיוטים ו"ערים בלילה" ללא מערכות שיקום.
בשנים האחרונות מובילי השלטון בישראל הם מפלגות הימין. בניהם של מנהיגי המלחמה בבריטים, אלה שהיו "לוחמי חרות ישראל" ו"הארגון הצבאי הלאומי" והיו טרוריסטים גם בעיני הבריטים וגם בעיני "הישוב המאורגן". אפילו אחרי קום המדינה הם לא הורשו להכנס לאנגליה, כיום הם ראשי השלטון: בנימין בגין, ציפי ליבני, לימור לבנת, אהוד אולמרט, עוזי לנדאו, דן מרידור, אריה אלדר ואחרים – האם אינם יודעים שבני עם הנלחם לחירותו פועלים גם באמצעים "לא מקובלים". האינם זוכרים מילדותם שהוריהם נאסרו והוגלו, שחברי הוריהם נידונו למוות וניתלו והם לא ויתרו ולא נשברו, האם לא למדו שבכוח לא ניתן לדכא שאיפות לאומיות.
יש דרך אחת למנוע פיגועי טרור - לפעול להשגת שלום, להכרה הזאת המנהיגים העכשויים טרם הגיעו, השנאה לאחר ולזר היא כח בידי השלטון.
