בין הגות למעשה בפסיכותרפיה העכשווית

ד"ר ניצה ירום | 24/7/2014 | הרשמו כמנויים

בין הגות למעשה בפסיכותרפיה העכשווית

השנה ימלאו עשר שנים להופעתו של ספרי "פסיכואנליזה בנפשנו: מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית", באתר "פסיכולוגיה עברית". האפשרות להציע מחשבה פסיכואנליטית ביקורתית ועדכנית כספר אלקטרוני נגיש היא ברוח הזמן, וכדאי לשוב ולעיין בו. תוכנו ורוחו רלבנטיים לרוח הרשימות העכשוויות.

בעקבות הבלוג הקודם שלי, המזמין תלמידים ומורים בתוכניות הכשרה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית או בכל מסגרת קלינית להתמודד עם טקסטים פסיכואנליטיים מן העבר באופן הרלבנטי למציאות הטיפולית הנוכחית – להלן מספר הצעות ודוגמאות לתהליך שכזה; בעקרון צריך להבליט את התרומה הייחודית האפשרית של הטקסט תוך התייחסות להתפתחויות התיאורטיות במהלך הזמן ולשינוי באקלים התרבותי (כולל טכנולוגי) והחברתי המוכרים למטפל ולמטופל העכשוויים:

• התמודדות עם טקסט של פרויד (מתוך כתביו על הטכניקה הטיפולית): קולה הנוקב של משתתפת בסמינר הקליני מול הטקסט היה: איך המטופלים של פרויד מתייחסים אליו בנימוס, בעוד שהורי הילדים שבטיפולה הם במקרים רבים בוטים, אין להם זמן, רוצים שתתרכז בילד ותעזוב אותם. הניגוד בין מה שהמשתתפת דמיינה כנימוס ושיתוף הפעולה שפרויד, הדוקטור הוינאי בתחילת המאה ה-20, זכה לו, לעומת המחאה והבוטות שהיא חשה שהם מנת חלקה, דרשו התייחסות: איך להקשיב ולהבטיח הקשבה, איך להבנות את הקשר ואת המרחב הטיפולי עם הורים לחוצים ודמוקרטיים. רק אז ניתן היה להתייחס לטקסט ולעדכנו כנדרש.

• התמודדות עם טקסט של ויניקוט: מדובר בהתייחסות למושגי יסוד של ויניקוט – בין אם ב"אם הטובה דיה" או בהשתקעות אימהית ראשונית או בנסיגה לרגרסיה בטיפול – הדורשת הבלטה של הנחות היסוד של תקופתו: הרומנטיזציה של "האם" והתמסרותה ואידיאליזציה של מצב רגרסיבי כתשתית לצמיחה מחודשת (כהזדמנות הוא תקף), והשוואתם לנדרש מן המטפל הפסיכואנליטי העכשווי. למרות שויניקוט מדגיש שמדובר בפונקציה מטפלת יותר מאשר בדמות ספציפית, כיום חשוב לראות את הזוג ההורי או דמויות של אמהות, אבות וסוכנים אחרים. רעיון ההתמסרות האימהית הראשונית אוזן בתפיסת ההדדיות בין האם לתינוק (הבנה תיאורטית שהתפתחה בינתיים); השוואת המצב הטיפולי לגידולו מחדש של תינוק בחדר הטיפול – זוכה כיום לביקורות וצריך לשרשו (ראה פרק 7 בספרי "שפות הגוף").

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

• התמודדות עם טקסט של ביון: תפיסת הרובד הפסיכוטי בחדר הטיפול היא זווית נוחה להתבוננות תיאורטית או למצבים מאד ספציפיים בחדר הטיפול, אך לא באופן מאדיר ולא כאוריינטציה מרכזית (ראה פרק 7 בספרי "שפות הגוף"). לעומת זאת, המשחק או האפשרות להתנייד בין מרכיבי ביתא – חוויות חושיות הנוכחות בחדר הטיפול אך הנעדרות בעלות מצידו של החווה, ובין מרכיבי אלפא – ההבנות המחשבתיות לגבי החוויות החושיות, והחשיבות שהמטפל יתעניין בחוויותיו הגופניות תוך ניסיון להבין את משמעותן האישית ולהכיר אפשרויות תיאורטיות לגביהן – הינו ליבה עדכנית חשובה.

• התמודדות עם טקסט של טסטין: תיאורי המנגנונים האוטיסטיים שטסטין מציגה מעשירים את הבנת המטפל ויכולות ההתערבות שלו, בעיקר עם ילדים. אבל – שוב, שיתוף הפעולה/הכניעות של הילדים במקרים המדווחים בספרות, לעומת הילדים שמטפלים פוגשים היום במקומותינו – יוצרים שוני הדורש התייחסות. כנ"ל ההתערבויות המרכזיות המודגמות בטקסט: של נקיטת מטפורות פיזיות כוודאות לתובנה ("הכד שמימיו נוזלים" – "את היא הכד") והשימוש בפרושי ההעברה באופן הקלסי – אינם מתאימים כיום להתערבויות הנקוטות והנוחות לשני הצדדים בטיפול.

• התמודדות עם טקסט של ברברה פייזר: כשהאנליטיקאית ההתייחסותית מפרשת למטופלת שלה, המהססת לפתוח בשיחה כשהיא יודעת שהמטפלת שלה חולה בסרטן וחזרה מטיפול כימי, והיא (המטפלת) אומרת את המשפט:"נילקח ממני השד שלי, את רוצה לקחת ממני גם את החלב?" - יהיו שיאמרו שהם לא היו מתבטאים כך. ההשוואה של מטפל פלוני עם התנהגותו של המטפל בדוגמאות קליניות בכתובים היא בלתי אפשרית: כל אחד יגיב בדרכו ויהרהר בהקשר ובאפקט של תגובתו. ברור שמטפל גבר לא יכול באופן שאינו הזוי לומר דבר שכזה, אבל הוא יכול להרשות לעצמו חירויות ההולמות אותו, את התהליך הטיפולי הספציפי ואת המטופל המסוים.

השורה התחתונה היא שחקירה עצמית, ביקורתיות והתעניינות באחר ובעולמו הם ליבת המעשה הטיפולי; ההגות הפסיכואנליטית למיניה צריכה להוות רק השראה. הסכנה האורבת למטפל היא להפוך למי שמאדיר את המקורות החיצוניים על חשבון ההתבוננות בשיקול הדעת שלו,