מסעו של מטופל מנקודת מבטה של שותפה למסע
ד"ר ניצה ירום | 24/1/2011 | הרשמו כמנויים
מסעו של מטופל מנקודת מבטה של שותפה למסע
מטופל המתחיל טיפול עולה על דרך לא פשוטה ודי כואבת. פעם אחר פעם אני עומדת נפעמת מול הבחירה שבוחר המטופל ומן הדרך שהוא עובר בה. נתחיל מההתקשרות הראשונה – הטלפון או המפגש בין המטופל למטפל/ת שיהיו שותפיו למסע. כמעט תמיד הרגשתי ועדיין מרגישה שאני פוגשת מישהו שנזקק לאוויר לנשימה – המתאפשר לו לפתע כהבזק, שטועם משהו מסחרר ואחר עבורו. שחש שהוא מוצא לו מפלט מסבלו וממצוקותיו, תוך שהוא חופשי לבטא אותם.
גם עבורי זו תמיד נשימה- התפעמות חדשה, מרחיבה ומאיימת כאחד. האם אבין את הנדרש להבנה? אקלוט את המורכבות של עולמו המיוחד? לרוב התפעמותי מאפילה על הספק. והיום, אחרי הרבה שנות לווי מטופלים, אני חשה צורך להתבונן ברצף מסע הטיפול, שבו אני שותפה שרואה, מתפעלת וכואבת, עסוקה בנימים העדינים והעזים המתעוררים באחד ובשניים, מתגייסת להשתתף כמיטב יכולותי במסע המפרך, שמחה על האמון והשותפות.
בשיחה פרטית אמר לי פעם כריסטופר בולס, כשדברנו על הסיבה לפנייתם של אנשים לטיפול הפסיכואנליטי: "זה מדהים עד כמה מי שטועם – לא יכול שלא להישאר". אני חשה את טעימת המטופל כחוויית טעימה של אדם את ממשותו או חוויית היותו מישהו החוזר לחיים בנוכחות אחר, שנותן לו מקום וממשות, מחוץ לחיים התפקודיים שלו. מתאפשר לו להרגיש שהוא פשוט חי, לא רק מתקיים.
אבל אז מתעורר גם הקושי הכרוך בהיותו חי כאדם וכמטופל, שפירושו להתחיל לראות ולחוש דברים בעצמו – רגשות, אמונות שלו שזרות לו – או נכון יותר שלרוב עמדו על קצה הלשון, צללים מפחידים מוכרים, מלווים, שזוכים עתה לנוכחות ולמילים. זה מוכר אך מפחיד. ולהרגיש שנמצא עמו מישהו מלווה - המטפל, שרואה ושומע אותו, אך הוא גם סובייקט לעצמו ועד למתגלה – מה שעלול להביא עמו גל של אימה בעקבות ההקלה.
כשותפה למסע אני חווה את הגילוי העצמי ההדרגתי של המטופל, כולל את מה שנקרא פעם ההתנגדויות שלו – כמעין התרחבות עורקים הדרגתית. למרות שישנם הרגלי חיים ומערכות יחסים מחוץ לחדר הטיפול שהמטופל מנסה לשמור עליהם כפי שהם ולהיאחז במוכר - בין אם כדרכו המוכרת לשרוד הצפה של רישומי מציאות המבלבלים אותו ושל קולות פנימיים וחיצוניים מתערבבים שדורשים ממנו לנהוג בדרכים מסוימות, ובין אם כדי לשמר רצף של מוכרות עם האחרים הקרובים לו בסביבתו – מתווספים לו בהדרגה יכולת מיון, בהירות לפענוח, תחושת בעלות ואומץ.
האימה, הפחד והכאב מתעוררים כשהצללים שרגילים להרחיקם – מתקרבים. הוא מגלה מקומות שלא הכיר ולא ידע שקיימים בו: נוכחותו של האחר המטפל נותנת איזשהו בטחון שישנו מישהו שם, שנמצא אתך יחד, שלא תשקע באבדון. והמישהו הזה – המטפל, האנליטיקאי – הוא גם האובייקט שאתה מעז 'להשתמש' בו כדי להתקרב לרגשות ולתסכולים עמוקים, המוטבעים בך מעצם גידולך או שנחסמו בפניך, מעז להזדקף מתחושות השפלה וכניעות. ואז לחוות את האימה שמלווה הזדקפות זו, שהזעם המתעורר או אפילו מחאה קלה ישמידו את האובייקט, שאמור לשרוד.
ובתוך מערבולת הרגשות והאמונות העולה על פני השטח, נבקעים סדקים בשריון של המטופל שנידמים לו כעומדים לפרק אותו, אבל הוא מרגיש חיוניות בעצם קיומם. הוא זקוק למטפל להשתמש בו ומצפה שישרוד, אבל זקוק גם למטפל המשוחח, למישהו שידבר אתו, לקול אנושי, שלפעמים יפרש, ולפעמים יקשקש, שיהיה קשוב ויהיה חי, וגם – שיאפשר שקט כדי שהוא יוכל לשמוע את קולו.
האובייקט הזה, המטפל, קשוב וזמין. אבל הוא גם מקור אפשרי לאי הבנות והבדלים בהשקפה, בסגנון ובדרך החיים, הוא אחר ונפרד, למטופל הרוצה למצוא את עצמו. המטופל מנסה להבהיר את עצמו לעצמו לעתים דרך התייחסויותיו למטפל, כשהוא רוצה להבין למה המטפל חשב, אמר, לבש, כתב. הוא מנסה ל'סדר' את הרעשים במרחב השוני, להרגיש צודק גם כשהאחר מוגדר ונוכח.
כשהטיפול האנליטי מתמשך - נדמה לפעמים שהיינו כבר במקומות שונים, ששוקעים בפרטים ולא ברורה הדרך. אבל המרתק הוא דווקא תהליך התרחשותם בד בבד של עלייה והתעמקות: דווקא כשהמטופל מתחזק יותר, יותר אוטונומי בשטחי חיים רבים שלו, מוצא את קולו, מכיר ברגשות שונים שלו, מרגיש עצמו כמזדקף, הוא חש דפוסי חיים ילדיים, שכבר נחוו, דוברו ונידושו – במלוא עוצמתם. משהתחזק הוא מסוגל גם להתעמק יותר, לצלול יותר לנבכי עצמו, להעיז לנקות אזורי נפש שחרד לגעת בהם והגן עליהם, שראה אותם כדרכו של עולם – ועתה הוא יכול לתפוס במלוא העוצמה את הספק שראוי שיתעורר ביחס אליהם, שניתן להבין דברים אחרת – לא כצווי, לא כהאשמה, לא כפיתוי, לא כאיום קיומי.
בהדרגה, לפעמים יותר ולפעמים פחות, נוצר מרחב לשניים. עם סיומו של טיפול יהיה מטופל שיחוש שישנו אי שם בעולם אדם שמכירו הכי טוב שאפשר, כדי להיוועץ בו או להיטען עמו בעיתות מצוקה. יהיה מי ששימחתו תהיה על נפרדותו ועל יכולתו להלך על רגליו שלו ולהתנתק ולחוש ההקלה שאלה מתאפשרים לו. יהיה מי שיחוש ויאמר שהאנליזה נתנה לו את חייו, ויהיה מי שירגיש שהתבונן וחשב ובדק דיו, ועתה הוא רוצה לנוח, להפסיק לחשוב במידה רבה, להתנהל.
וכשהוא הולך והאנליזה המשותפת מסתיימת, נשאר מטפל או אנליטיקאי מהורהר, הבוחן שוב את הדרך שעברו ומדמיין לעצמו מדי פעם את חיי המטופל, מחזיק לו אצבעות.
