השיבה הביתה – הרהורים על "בית" ומה שבתוכו (פוסט אורח)
שפיות זמנית | 6/3/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פוסט אורח מאת רוני זליכוב - לסרי, פסיכולוגית חינוכית
הם. נכנסים, מתיישבים ומתחילים לאט לשטוח את קורות החיים של ילדם, שלהם, מאז שנולד. עונים בזהירות או בחיוך לשאלות. לפעמים הם זוכרים בפרטי פרטים כל רגע ורגע מאז הגיע לעולם, נהנים לשתף, להיזכר בעידן אחר..
לפעמים הם נותנים מבט תמה. כמו אומרים לי: באמת יש סיכוי שנזכור את הפרט העתיק והאזוטרי הזה? הגענו עד הלום, עברנו את כל הדרך לכאן. הטרדות גדולות, המציאות מתישה, זה באמת רלוונטי?... מאד. פעמים התשובה נמצאת בדיוק בפרטים הכי נשכחים, אלו שנדמה כי הם חסרי משמעות, אך בניתוח לאחור מתגלה חשיבותם במלוא הדרה.
היא. מהוססת. אוחזת ביד אביה. מסתכלת סביב, בוחנת את החדר. מתיישבת.
בית. היא מתחילה בקווי המתאר - קירות וגג. אחר כך חלונות. פתוחים או מוגפים. היא מתעכבת ומתרכזת בפרטים הקטנים שנראים למתבונן מבחוץ חסרי חשיבות: ידית הדלת, סורגים, ארובה. אבל עבורה זה מסמל המון.
ומה יש שם בתוך הבית הזה? מה נוכח ומה נעדר? מי נמצא בפנים ומי בחוץ? מי מגיע ומי עוזב? המון פרטים הם מספקים לנו. מפנים את השביל, מסירים לבנה אחר לבנה, פותחים צוהר קטן או גדול ונותנים לרגע קט אחד אפשרות להכניס מישהו מבחוץ הביתה, להתבונן במה שמתרחש עמוק בפנים, לפתוח ולקרוא את הסיפור אותו הם מספרים.
הביתה. כמה עומק יש במילה הזו. כמה אסוציאציות היא מפעילה, כמה זיכרונות היא מעוררת. כמעט תמיד געגוע, למשהו.
המשפחה. שונה ומיוחדת ככל שתהיה, זו שממלאת את אותו בית - היא כל עולמם.
פעמים זה נראה כל כך פשוט וטבעי לבנות משפחה. כמו תיבת נוח חדשה - זוגות, זוגות, קמים בוקר אחד ומחליטים להקים משפחה או פשוט מוצאים עצמם בתוך מציאות כזו. מנסים לתפוס מקום על התיבה, זו שתיקח אותם לחוף מבטחים, הרחק מהמבול, קרוב לקשת. רובם רוצים בזה, בוחרים בזה וזה מובן וקסום.
אך לעיתים משהו בדרך, סוטה מהמסלול אותו דמיינו. כמה מורכב לתחזק, לגדל, לנהל ולשמור על המערך העדין והרגיש הזה שעבור הילדים (וגם עבורנו) הוא הכול.
מה קרה שם מאותו רגע פלאי בו אחזו בידה הקטנה של בתם הראשונה, אז החלה לעשות את צעדיה הראשונים? מהפעם הראשונה בה אמרה את המילה אימא? אנחנו גדלים יחד איתם. מתפתחים במקביל. לא תמיד ניתן לשים את האצבע על נקודת הזמן המדויקת ומה בדיוק התרחש בה - אבל אם פורמים אט, אט את הרקמה הצבעונית והסבוכה הזו שנקראת משפחה, מאתרים את המקור לקשר הזה שהסתבך בדרך. בכל זאת מדובר בקבוצה של אנשים - אוטונומיים, בעלי רצונות, מאוויים, צרכים, היסטוריה ואישיות שונה. ואיכשהו עדיין, יש ציפייה שכל הדבר הזה יסתדר יחד תחת קורת גג אחת, בקצב מסוים, בשפה מיוחדת, בדינאמיקה זורמת כמו במטה קסם. לעיתים זה לא עובד ככה. אז למה זה מפתיע ומאכזב אותנו? כי המציאות מכתיבה דרישות אחרות. ויש את הלחצים מבחוץ ומבפנים ואין פנאי תמיד לראות מעבר ליום יום השוחק ואיכשהו הדבק שחיבר את כל הדבר הזה יבש. אבל הוא שם. ואז מגיע הילד שיערער קצת את המערך המשפחתי ויעשה לו restart (זה יהיה נכון עבורו, אבל לא פחות עבור ההורים שלו ועבור המשפחה כולה) יזכיר נשכחות וייתן טעם מחודש לכל היצירה הזו שנבנתה בעמל, ביזע ולרוב גם באהבה גדולה שצריך למצוא לה מקום מחדש.
כי למה נוצרה משפחה, מה הטעם לכל זה? היא העוגן, הביטחון, בסיס האם. כולנו זקוקים לחסד. למקום מנטאלי מחבק, בטוח ובוטח, שייך, לא שיפוטי, נוסף על מקום פיזי, מוחשי. טוב שתהיה לו קרקע יציבה ודיירים שמביטים אחד אל השני ולא אחד דרכו של השני. דיירים שיהיו שם לקבל האחד את השני על שלל רגישויותיו, אמונותיו, מגרעותיו בידיים פתוחות לרווחה, בכל בוקר ובערבו של כל יום מחדש. בלי מסכות וגינונים. שיאמרו את הדבר הזה שנכון שיאמר או פשוט שלא יאמרו כלום כשגם זה נחוץ. שיטיבו את השמיכה לעת ליל, יתנו עוד מבט אחד מעריך, חומל ואוהב לפני שהעיניים נעצמות. מקום כזה, עבור הילדים ועבור עצמנו שאפשר לחזור אליו תמיד, גם כשפעמים, פיזית, הוא כבר איננו.
