לכל אישה יש שם | דנה שפרוני יודסין
חברי הקהילה | 11/2/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
יום שישי בבוקר, היא בת 78 היום, אני מתקשרת לברך אותה.
אני אוהבת אותה, אוהבת אותה כל-כך, והשיחה מתגלגלת - מעט בריאות, קצת משפחה, טיפה מזג-אויר וכובד המצב בארץ... ופתאום, לא לגמרי זכור לי איך, היא אומרת:
"את לא שמעת אף פעם מה קרה לי כשהייתי קטנה?!! הייתי בת שנתיים וחצי בערך, אם כי לא מסתדר לי היום שהייתי כל-כך קטנה, אבל זה מה שאני יודעת.. אמא עבדה במשק בית, ואני חיכיתי לה בגינה בחוץ. ידעתי שאסור לי לזוז משם, והייתי ילדה מאוד טובה. אני זוכרת שהגיע פתאום איש מבוגר וגדול. הוא ביקש לדעת כיצד להגיע לרחוב מסוים, ואני סימנתי לו עם האצבע. הוא ביקש שאבוא ואראה לו, ובאתי אתו. הוא ביקש, ולא יכולתי להגיד לא! התחלנו ללכת, ואני מזכירה לך שאסור היה לי להתרחק, ופתאום אני מבינה שהוא לא הולך לאן שכיוונתי, אלא מתחיל לטפס על איזו גבעה ומסמן לי לבוא אחריו. כל-כך נבהלתי, כמובן שלא ידעתי ממה, אבל נבהלתי. פתאום הסתובבתי וברחתי, רצתי בכל הכוח לאמא חזרה! אני זוכרת שהמון זמן אחר כך, שבת אחרי שבת, אבא היה שם אותי על הכתפיים שלו והיינו יורדים לעיר לחפש אותו. אבא היה מורה לי להסתכל טוב טוב, ואם אני מזהה אותו, מיד להגיד לו! לא ראיתי אותו."
"איזה סיפור" אני אומרת, בבת-אחת דמותה ואישיותה נשטפות באור חדש, באחת אני מרגישה שמבינה, יותר מבינה, כל-כך הרבה דברים עליה. על התנהלותה, עמדותיה - על מי שהיא.
"והיה עוד סיפור" היא ממשיכה, "הרבה שנים אחר-כך, כשכבר הייתי הרבה יותר גדולה, אישה בת 37 עם 4 ילדים! את זה את בטוח לא יודעת, כי בזה ממש התביישתי, עד היום אני מתביישת שזה קרה לי. עמדתי וחיכיתי לאוטובוס בכדי לשוב הביתה. עצר איזה טנדר כזה, ושאל לגבי רחוב מסוים. אני התחלתי להסביר ולכוון, והוא סימן לי לעלות ולהראות לו. כמו מטומטמת עליתי. למה עליתי?!! כשכבר היינו בנסיעה, שמתי לב שרוכסן המכנסיים שלו פתוח.. ומהר מאוד קלטתי שאינו נוסע כפי שכיוונתי אותו! נורא פחדתי, ולא ידעתי מה לעשות.. כאשר האט באיזה סיבוב, הצלחתי לפתוח את הדלת וזרקתי את עצמי החוצה! הוא פשוט המשיך לנסוע ונעלם. לא סיפרתי את זה לאיש. איך אישה בת 37 עושה דבר כזה?!! סיפרתי כן לבעלי, ונראה לי שלבת שלי כשגדלה, שתדע לא לעשות את זה!"
"אבל אני גם רואה פה המון כוח ואומץ" אני אומרת לה. "מדהים שהצלחת לחשוב, לפעול ולהיחלץ! ממש לא בטוחה שאני הייתי מצליחה להתנהל כך."
היא שותקת. מופתעת.
יום-הולדת שמח!!!
לכל אישה יש שם.
האם הייתי "פתייה", "מטומטמת", "פתיינית", או "אמיצה", "בעלת תושייה", "קורבן"? ואולי מעט מזה ומעט מההוא?
עד כמה קריטי כיצד תפסנו את הסיפור, היכן הוא מונח בתוכנו.
האם סיפרנו ושיתפנו? איך הגיבו אלינו? איזה הדהוד קיבלנו? והאם עיבדנו את הסיפור באופן כלשהו? האם טיפלנו בעצמנו?
לכל אישה יש שם.
כמי שחייה המקצועיים קשורים כבר שנים למרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אני רואה ונוכחת בזה שוב ושוב במרחב הטיפולי.
ב – 6 השנים האחרונות אני מנחה, בשותפות עם אשת מקצוע נוספת(2), קבוצות אימהות לנפגעות ולנפגעים. האימהות, לעיתים נפגעות תקיפה מינית בעצמן, מגיעות לקבוצה עם הכאב, האשמה והבושה של מי שפגעו להן ב"בטן הרכה" - ביקר להן מכל.
הן לא ידעו, לא ראו, או שלא יכלו אז לראות: הן מגיעות עם המשא הכבד מנשוא של הכישלון שאין לו מילים.
"...לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו..."
("לכל איש יש שם", זלדה מישקובסקי, 1974.)
כמה פשוט לעשות rename במחשב, כמה קשה לעשות זאת באמת בחיים – לגבינו, לגבי איך שאנו תופסות את עצמנו..
לא, ואולי rename אינו התיאור הנכון: במרחב הקבוצתי של התמיכה, הביחד והטיפול, אנחנו לא מנסות למחוק את האשמה, הבושה והכאב - אנחנו שואפות להרחיב שם, לנשום שם ולגלות איזה אופק.
בכדי להרחיב, צריך קודם כל להעמיק - לצלול פנימה, ובעיניים פקוחות, להתעמת ו"להתיידד" עם כל הרגשות הקשים, להתבוסס בכאב באמת. רק לאחר מכן, אני מאמינה, ניתן אולי לראות שהחיים נמשכים וחזקים - שמה שהיה אומנם לא יימחק וייעלם, אך ניתן היום לצמוח ולייצר משהו חדש.
ניתן לתקן ולשנות את המסלול של מה שמתרחש כעת. ושל מה שעדיין לא היה.
"...לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו..."
("לכל איש יש שם", זלדה מישקובסקי, 1974.)
לכל אישה יש שם.
__________
1. דנה שפרוני יודסין – MSW. מטפלת ומנחת קבוצות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ת"א.
2. עירית סדן – פסיכולוגית קלינית. מנחת קבוצות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ת"א.
