מבעד למחוות של חולין - הרהורים על זמן טיפול
ד"ר ליאור גרנות | 28/1/2016 | הרשמו כמנויים
לכי, תשבי מולו עכשיו, כמו שאת, לא, לא כמו שאת, קלה יותר משהנך, רגע לפני שאת מתיישבת – תשילי; תשילי מעליך אֶת כל הטרדות, אֶת שיחת הטלפון ההיא מהבוקר, את רשימת המטלות הבלתי נגמרת. תשילי מעליך - - - לא, אל תשילי. תבואי ככה, כמו שאת, כבדה כאשר הנך, עם הטרדות, עם זיכרון שיחת הטלפון מהבוקר, עם רשימת המטלות אחת ועוד אחת, עם אזורי הנפש פקוחי-העין, הבלתי שקטים. ולכל זה מצאי פינה בתוכך שבה תוכלי להניח, לשעה הקרובה. במרחב הזה, בין היותך קלה משהנך להיותך כבדה כפי שהנך תפגשי אותו. תישאי אליו עיניים כשהוא נכנס, מלבד שלום עדיין לא תאמרו דבר, העיניים שלך ינסו לגשש לו את הדופק, לחפש עקבות בשלום שלו, איך הוא בא אליך היום, כמה הוא טרוד או עצוב, פזור-דעת או נגוע קרן אור אחת פתאומית, כמה הוא מוּשָל או כבד.
לאחר שיתיישב תנסי לנשום לתוכו, זה מוזר, את יודעת, מה זה לנשום לתוך בן אדם, לתוך בן אדם שמעולם לא נגעת בו ולעולם לא תגעי. לנשום לתוכו זה בלב, את יודעת, לנסות להרגיש אותו שם, שם, מבעד לשכבות ההגנה שלו, מבעד לשכבות השתיקה, מבעד למחוות אנושיות של חולין – מה שלומךְ נימוסי שהוא מפנה לעברך, אופן שילוב הרגליים שלו זו בזו, אופן הישענותו לאחור בכורסא, או הטיית הגוף לפנים בדריכות, התודה שהוא אומר לך בסיום, הרגע שלפני הדלת – הפניית מבט אליך או אי הפניית מבט – צעדיו המתרחקים במדרגות. מבעד לאלו תנסי לנשום לתוכו ומבעד למלים, התוויות שהוא בוחר לשים לכל מה, לכל המה הזה שקורה לו בלב, לכל המה הסמיך. בעדינות תושיטי יד למלים ההן שלו, תשאלי אם מותר לך, אם הוא מסכים שתגעי, אות אחת תצעד לעברך, כושלת, כושלת אבל אמיצה, המבט שבעיניים שלה יגיד לך שהיא רוצה, רוצה שתאמצי אותה, רוצה שתעזרי לה לגדול, כלומר להבין מי היא, כלומר לדעת שהיא-היא, כלומר להצליח להיות בעולם הזה, לצעוד בו זקופה. את תושיטי לה זרת ותביטי בעיניו, הוא יאשר לך שמותר, ואחר כך עוד אות ועוד אחת, עד שיניח מילה שלמה בכפך. את תחזיקי את המילה שלו כמו להחזיק גוזל. תזליפי מים לפיהּ מִטפטפת. תגני עליה מן הקור. תלווי את ניסיונותיה הראשונים לעוף. בזהירות בזהירות תניחי לידה מילה משלך. תרימי אליו עיניים, תבחני את תגובתו. לפעמים הוא לא ישמע מה המילה שאמרת. תחזרי עליה בהיסוס. לפעמים ישמע, יהנהן. ופעם יגיד כן, זה בדיוק זה, בדיוק ככה. המשא שלו יתערבב בשלך. שלך בשלו. לפעמים תנסכי בו מעוף. לפעמים הוא ינסוך בך כנפיים. פעם אחת בתוך שתיקה ארוכה וספונה מבטו ינדוד לחלון, תראי, איזה יופי של זמיר, הוא יחווה בידו. תִנדדי אתו. למחוזות שינדוד תנדדי גם את. לפעמים תבקשי: תספר לי עוד, על זה, ועל זה. תרצי ממש להיות יכולה, להיות יכולה לדמיין בפירוט, לראות את התמונה שהוא מצייר. תבקשי שיתאר לך. איך זה היה. תתעקשו על דקויות. בתוך המסע הזה לפעמים הרגליים תהיינה כבדות. תביטי איך הן שוקעות בבוץ, מתבוססות. תכניסי גם את רגל אחת. עד הסוף. אֶת השניה תשמרי על האספלט, שתוכלי למשות את שניכם משם ברגע ההוא, שבו זה יהיה יותר מדי. בפעמים אחרות תרגישי איך הגוף שלו כמעט מרחף. קל-רגליים הוא ידלג מזיכרון ישן וחם לְסֶפר עוטף, את תזכרי שגם כשמרחפים ישנן חלקות בוציות למטה, ובכל זאת תדלגי אִתו גם, תרשי לעצמך לקחת נשימה עמוקה, תוכלו אפילו לצחוק. השעון יתחום את הזמן שלכם. תנועת המחוגים הקבועה, הבלתי מתחשבת, הבלתי אישית, תעשה את שלה. תקטע אתכם תמיד, באמצע חלום, באמצע בכי, באמצע ריחוף, באמצע ריצה, באמצע שיר. השנייה בין הרגע שבו השעה תורֶה את שלה ובין הרגע שבו הוא כבר יהיה מחוץ לדלת, פונֶה למחוזות החוץ, תהיה קצרה אף מכפי שהִנָה, כמו נוצרה בידי מטה-כֶּשף האחראי לִתחוֹם דלתות, לנעול בריחים בין זמן לזמן. את תיאלצי לכייל את עצמך ברגע ההוא: לכבות אורות, לסגור חימום, להגיף תריסים, לנעול דלת, לקחת אתך את הערמה שלך שהנחת, להעמיס ולצאת. רגע לפני זה תתיישבי, משתהה, תעבירי בראשך מלים שנאמרו ביניכם, משפטים, אֶת תנועת מעופו של הזמיר ההוא, איך ברגע של פתיחת חלון עף פנימה, ממש מעל לראשו, ואז מעליך, ושוב מעליו, ויצא. תקומי, תציצי בטלפון שלך, שתי הודעות, אחת ההמשך של השיחה מהבוקר, תרחיקי את הטלפון מעליך, תשליכי לתיק, תתיישבי בפיזור דעת בכיסא שלו. אז ככה אתה רואה אותי, תחשבי, מכאן אתה רואה אותי רואָה אותךָ. מכאן אתה יכול לשתוק ולחבר מלים, מכאן אתה יכול לחלום ולבכות ולהתגעגע, מכאן אתה יכול לשיר, מכאן אתה יכול להתכנס בעצמך, מכאן אתה יכול להרים אלי מבט, להנדיד את מבטךָ אל החלון, לראות ציפורים עפות.
כשתצאי לרחוב, משהו יסרב בך לנחות. מבעד לזמן הנפש שלך, זמן חלום, זמן את והוא בחדר- העולם יֵראה מתכתי, תכליתי, רובוטי, זוויתי עד כאב. אנשים הולכים מפה לשם, משם לפה, תנועת המכוניות צופרת, פקוקה, חסרת נשימה, בניינים נבנים, בטון מתערבל, מנופים. אנשים קונים ומוכרים, מוכרים וקונים. מה לך ולזה. כשתיכנסי למכולת ותקני קפה ולחם, חלב, תשלמי, תחייכי, תגידי תודה, אנשים יניחו ודאי שגם את, מתנהלת בתוך הצָריך, עושה, לא חושבת הרבה. מבחוץ אי אפשר לנחש שאת עכשיו רחופה, הד הפגישה אתו עדיין מחזיק אותך עטופה בענן. תשילי את זה עכשיו, יש קול שאומר בך, קדימה, תמשיכי, רשימת המטלות דוחקת. לא, אל תשילי. תישאי אתך את הענן, תתני לענן לשאת אותך בתוכו, לשאת אותו, לשאת אתכם. לשאת את המלים שלו העושות את דרכן אליך, את המלים שלך העושות את דרכן אליו. לשאת את השקט של החדר, את נדידת המבט, את התנועה. בשבוע הבא תבואי אליו ככה, כמו שאת, עננית, נושאת בחובך גשם ושמש ואור ורוח. הוא יבוא עם הרוח שלו והגשם והאור. תישאי אליו עיניים כשהוא נכנס, מלבד שלום עדיין לא תאמרו דבר, העיניים שלך ינסו לגשש לו את הדופק, לחפש עקבות, הוא יחייך אליך, יקרא בשמך. קלה וכבדה, כבדה וקלה ושרה, במשק כנפיים לוֹטֵף היא תחלוף ביניכם, ציפור.
