מעשה הכתיבה כמחולל תנועה בעיבודן של חוויות טראומטיות
ד"ר ליאור גרנות | 24/5/2023 | הרשמו כמנויים
דברים להשקת הספר "ראשן" (עולם חדש, 2022) מאת עמית מתתיה
*
"מישהו התאפק לא לצחוק. לא היה שם שום דבר מצחיק, אבל כשאתה משחק מחבואים וההוא שמחפש נמצא ממש קרוב אליך, מסתכל בכיוון שלך ולא רואה אותך, אז פתאום נורא מתחשק לך לצחוק, סתם, בלי סיבה. אם לא תתאפק, הוא יגלה אותך.
רגע לפני שההוא שמחפש מניח את הראש על העץ לספור על עשר, בזמן שהוא מעיף מבט אחרון ורואה את כולם רצים להתחבא, יש כאלה שמתחילים לנוע בכיוון מסוים כדי להטעות, וכשההוא כבר סופר הם מחליפים כיוון, רצים לצד השני ומתחבאים. תמיד ישנו התחמן שמתחבא מאחורי אותו העץ או מאחורי גבו של ה"ישן" ומזדרז לדפוק "אחת שתיים שלוש" ברגע שההוא מרים את הראש, בלי לומר "כל מי שעומד מלפניי, מצדדיי או מאחוריי – הוא העומד" (עמ' 104).
*
הי, ילדים, תעלו הביתה, מספיק עם המחבואים עכשיו. הביתה בוא לארוחה, כבר מאוחר. כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר. כך אפשר לדמיין את המשך התיאור הזה מהספר, כך אולי מתבקש לדמיין אותו, שתהיה שם איזו אמא, קולה מתנגן בין מרפסות הבתים, מבטה משקיף מן החלון, אוספת אל חיקה, אל הבית הנסגר בערב, עם הארוחה המזינה, עם הסדר של סיום יום, מקלחת חמה, שמיכה רכה עוטפת, מצעים ריחניים, שיר ערש ולישון. אמא שנוכחותה היא שילוב של רוך וסדר, מאפשרת להפריד בין זמן משחק ובין העת לסיימו.
אלא שהמשחק שבתיאור הזה איננו משחק תחום ואין בו מבוגר אחראי שיגיד "פּוּס משחק". פה משחקים באש, אבל לא כמטאפורה, משחקים באש חיה. הילדים עצמם הם-הם כלי המשחק. חייל שחור מכה חייל לבן.
תיאור הקרבות – וההסתתרות שבתוכם כדי להינצל – כמשחק מחבואים של ילדים מדגיש את השרירותיות הבלתי נסבלת של המלחמה, של הפציעה, של המוות. משלוש יוצא אחד. אתה. ושוב פעם, אבן נייר ומספריים, המנצח בין השניים, אחת שתיים שלוש – אתה.
בספר ישנם תיאורים נוספים מעין אלו; תיאורים דחוסים שבהם משמשים בערבוביה זיכרונות ילדוּת, טראומות ילדוּת והטראומה של השירות הצבאי. הכתיבה בערבוב זמנים של עבר והווה ממחישה היטב את אופני הזיכרון הטראומטי, שבו העבר פולש להווה והם אינם מובחנים; מראה, קול, ריח, סצנה בהווה – "זורקים" את הנפש לרגע הטראומטי מן העבר והוא נחווה כאילו קורה שוב ממש עכשיו. אלא שבספר ישנם קטעים שבהם לא ברור מהו הרגע הטראומטי שפולש: האם טראומת הילדות היא זאת שפולשת לחוויית השירות הצבאי או שטראומת הצבא פולשת לילדוּת.
לעתים, הערבובים בין החוויות הן ברמת המשפט, כאשר התיאור מחזיק גם את ההווה הטראומטי וגם את העבר הטראומטי: "אמרו שהמסע הבא יהיה רצחני. הייתי קטן, חלוש ומבוהל. אמא ואבא לא הסכימו לדבר אתי כי הייתי ילד רע. לא התייחסו אליי, לא קבלתי שום מבט, שום תשומת לב, שום אוכל, עד שבסוף נשברתי וביקשתי סליחה, אני כבר לא זוכר על מה. כשקראו למי שלא רוצה להמשיך במסע לצאת מהשורות – יצאתי בשקט ונעמדתי, עם עוד כמה חניכים" (עמ' 78). כשאנחנו קוראים את המלים "הייתי קטן, חלוש ומבוהל" בסדר המשפט לאחר המלים "אמרו שהמסע הבא יהיה רצחני" – אנחנו מניחים שהמספר היה קטן, חלוש ומבוהל בתוך המסע הרצחני, אבל כשאנחנו ממשיכים לקרוא למשפט הבא – אנחנו נזרקים אל העבר, אל אבא ואמא שלא הסכימו לדבר איתו כי היה "ילד רע". כעת ברור שהתיאור "קטן, חלוש ומבוהל" מחזיק בתוכו גם את הבחור הצעיר שבהווה וגם את הילד שבעבר. לאור ההבנה הזאת, המלים "לא קבלתי שום מבט, שום תשומת לב, שום אוכל, עד שבסוף נשברתי וביקשתי סליחה" – נקראות גם הן כמתארות בו זמנית הן את הילד והן את הגבר הצעיר.
תיאור מצמרר נוסף של ערבובי זמנים וחוויות רגשיות מן העבר ומן ההווה:
"המוזיקה נשארה מאחורי הדלת. הורידו לי את הברדס. בחדר החקירות ישבו שני חוקרים. אחד מהם עישן מקטרת, והריח נחרט לי בראש. חוץ מזה, אני לא זוכר הרבה. הם הציעו לי לאכול, ולא נתנו. ניסו להוציא מידע, וכנראה לא נתתי, אחרת לא היו סטירות לחי. החוקר הכניס לי אותם עם כף היד מקדימה. זה היה אחרת. אמא שלי הייתה סוטרת עם גב היד, וזה כאב יותר. כבר מגיל הגן קיבלתי ממנה סטירות אם הייתי מתחצף, מתמרד או סתם מביא הביתה מילים שאסור להגיד. וזה בכלל לא גרם לי לשתוק, בדיוק להפך" (עמ' 91).
*
איזה מזל ש"בדיוק להפך". משום שהעמדה הלא שותקת, המדברת, היא זאת שמתוכה נכתב באומץ הספר הזה.
מהי הקרקע הנפשית שעל מצעה מתקיימים זיכרונות טראומטיים פולשניים המערבים בתוכם אלימות ומוות, התעללות והשפלות, נפשות של חברים שנפצעות לבלי רפֵּא?
כיצד יכולה להתקיים קרקע נפשית שלא נסחפת עם הגלים הגבוהים, המאיימים להטביע, של חומרי החיים האלו?
בקריאה שלי בספר הרגשתי שחוף הקרקע הנפשית הזאת הוא האופן שבו המספר משוחח איתנו הקוראים, מתבונן על אירועי החיים ופונה אלינו כשותפים פעילים לשיחה. באופן הזה הוא פורץ את המעגל הסגור של הזיכרונות הטראומטיים, חוצב בו פתח שמאפשר גם לנתב את חומרי המעגל הסגור אל החוץ ובכך להקל מעט מן המשא הרובץ על הנפש, אך גם להכניס לתוכו אוויר מבחוץ – מעצם היות המבט הכותב לא רק כזה שחווה את הדברים אלא כזה שמתבונן עליהם ומדווח עליהם. שיתוף הקוראים בהתרחשויות לא נשאר ברמת מסירת האירועים עצמם בלבד אלא הוא להטוט שיש בו הרשות לשחק עם חומרי החיים וחומרי הנפש הקשים: לרכך אותם ולפסל בהם כבחֵמר במעבר מכתיבה פרוזאית לכתיבה שירית, בדיבור בשם המספר אך גם בשמן של דמויות אחרות, בהבעת אירוניה בכתיבה ודרכה הבעת עמדה ביקורתית (למשל, בשורות האלה: "העיקר שמדינת ישראל בטוחה יותר עכשיו. בעצם, המשפט הזה עם המדינה והביטחון לא עבר במחשבות שלו, ומכיוון שזה לא סיפור המיועד לילדינו, עדיף אולי למחוק אותו ולהמשיך להיצמד למה שבאמת קרה." (עמ' 105).
בשיח של המספר איתנו הקוראים (למשל במשפטים כמו "הקדמנו את המאוחר", "לא נספר על מוטי, שהחזיר את אלכס לחיים ובכך לקח בסיפור את תפקיד... איזה תפקיד הוא לקח?" (עמ' 138) "אם לא נשרתם גם אתם בינתיים" (עמ' 136) – הוא מבנה עמדה דיאלוגית וככזאת – שמבקשת ומחפשת אחר תנועה נפשית, וגם יוצרת אותה.
אם כך, הקרקע הנפשית המרפאת שאותה גם מבטא עמית בספר וגם יוצר היא קרקע של עדוּת, היות המספר עֵד לאירועי חייו; אבל יותר מכך: מעשה הכתיבה שיש בו דיאלוגיות ומשחקיות מהווה קרקע נפשית שיש בה את האפשרות היקרה כל-כך לתנועה, שהיא זאת העומדת בבסיס היכולת לריפוי נפשי.
ואם לחזור למשחק המחבואים שהבאתי בתחילת הדברים:
האנליטיקאי הידוע דונלד ויניקוט כתב: "זה תענוג להתחבא, אך קטסטרופה לא להימצא".
במעשה הכתיבה של "ראשן" ובאופן כתיבתו גלומה ההימצאות – עמית הכותב המתעקש לחפש ולהימצא – למצוא את עצמו ולהימצא במבטם של הקוראים, וגם לאפשר לקוראים למצוא את עצמם בתיאורי זיכרונותיו שלו.
בהימצאות הזאת טמונה ריצת הילד שיצא מן המחבוא – בתנועה שיש בה דרור – אל זרועות שמחבקות אותו, ויש בה שמחה ותענוג גדולים.
