בין מיסטר גאגא ואחותנו הקטנה
פרופ. עמיה ליבליך | 22/11/2015 | הרשמו כמנויים
אלה שמות שני סרטי קולנע המשחקים זה לצד זה על מסכינו כעת. אני מוצאת בשניהם, על אף כל ההבדלים ביניהם, מכנה משותף קצת מוזר – הבעה ריגשית וצורותיה, או הגוף הנמצא והנעדר.
נתחיל מהסרט התיעודי על אוהד נהרין, הוא מיסטר גאגא. לדעתי מה שמצוין בסרט הם קטעי המחול של להקת בת שבע שנבחרו בקפידה על ידי אוהד נהרין, הכוריאוגראף של הלהקה, ותומר היימן, יוצר הסרט. זוהי תצוגה מרהיבה של אמנות מדרגה גבוהה ביותר, והיא מזמינה מאוד ללכת ולצפות במופעים 'חיים' של הלהקה. מעבר לאלה, ישנם קטעים רבים הממחישים את צורת העבודה של נהרין מול רקדניו המקצועיים, וגם בקבוצות הגאגא הציבוריות. ברור שהוא מנהיג את האירועים הללו באישיותו, בגופו, בהדגמות שלו ולפעמים במילים שלו, אך הוא עושה משהו שקשה מאוד להמשיג. גם אני השתתפתי בגאגא במשך שנים אחדות ונכחתי בשעורים שלו שבהם חוויתי את אישיותו הקורנת, המהפנטת. בלא במת הגבהה (שמופיעה בצילומי הסרט), עומד אוהד נהרין במרכז אולם גדול בסוזן דלל בתל אביב, מוקף במעגלים של 200-250 נוכחים מכל המינים והגילים, וכולם רואים אותו, כולם חשים את האנרגיה שהוא משדר, ושומעים כל מילה מפיו, כשהוא נותן הוראות. אם חיפשתם המחשה לכאריזמה – לכו פעם לאירוע שכזה. אבל מה יש אצלו בפנים? מה הסוד שלו? מה דוחף אותו לשלמות? ומה הוא מרגיש?
השאלות האלה נשארות גם אחרי הסרט ללא מענה. לא פלא שבתור סיפור מפתח המסביר את התימה המרכזית בחייו – התנועה – הוא מספר בדייה על אח תאום אוטיסטי שלא היה ולא נברא. מצד אחד הוא עושה בכך חוכא ואיטלולא מכל המחקר הנרטיבי על סיפורי חיים, והמשאלה שלנו החוקרים למצוא בהם קוהרנטיות. מצד שני הוא משאיר את החידתיות שלו במקומה.
כשיצאתי מהסרט לשמש הסתווית של רחוב דיזנגוף שאלתי את עצמי: ואיפה הרגש? לא במפגש עם אביו או בתמונה הקצרצרה על ילדתו הקטנה המבקרת בסטודיו, לא. זה פשוט חסר, או מוטב להגיד מוסתר תחת כל היופי המהמם של האיש, הריקוד והתנועה. אולי אכן ניתן להמיר את כל הרגש לעשייה אמנותית, וזה מה שראיתי כאן.
אחרי ימים אחדים ראיתי סרט יפני, סיפור פיקטיבי על ארבע אחיות הנקרא 'אחותנו הקטנה' ומזמין פרשנות מכל מטפל משפחתי שבינינו. הסיפור מראה את אורח החיים של שלוש אחיות הגרות יחד, אחרי שהזמינו את אחותן הרביעית מאותו אב, ומאם שהייתה אחראית לשבירת המשפחה המקורית שלהן, לגור איתן בבית בו גדלו. כמי שביקרה לא מעט ביפן אורח החיים נראה לי אמין לגמרי, כמו הנופים, האוכל, הבתים, המנהגים ויתר פרטי הרקע המשקפים היטב את התרבות. אך מה שהיכה אותי בתדהמה היה האיפוק הריגשי שהסיפור הדרמטי הזה נחווה בו. מוות וחיים, זוגיות ופרידה, אימהות ואשמה – כל אלה עולים בסרט דרך שבעה מסכים של איפוק והסתרה, כשהגוף (פרט לסצינה קצרה אחת) שומר על מרחק עדין ומבט מצועף – כל אישה לעצמה. הן אינן זרות זו לזו, ולא לרגשות שהמצבים בחייהן מעוררים – אלא שבתרבות שלהן זוהי התגובה. דמעה לא זולגת. הגוף מכופתר בחליפה השחורה או במדי התלמידה, ושם מקומו. כמו התפילה בפינת המקדש הביתי בנאמסטה אלגנטי. אולי נתינת המתנה באה במקום החיבוק, מתנה ארוזה יפה, עם הבעת תודה והנמכת הראש המנומסת. כולן מחוות תרבותיות של החברה היפנית מקדמת דנא.
היינו ארבע חברות שצפינו בסרט יחד. כשיצאנו מן האולם התחבקנו שוב ושוב בכל הרכב אפשרי. "איך הם יכולות ויכולים לשמור על מרחק פיזי, לא לגעת ולא להתחבק, גם ברגעים הכי אינטימיים ומזמינים?" אמרנו יחד. ארבעתנו הרגשנו את הצורך הגופני ממש לגעת, להתחבק, לשתף בדרך הכי בסיסית שיש - להשלים את החסר.
[נניח לשאלה אם זה איפיון תרבותי נכון של יפן היום. חשבתי על הראיונות שקיימתי ביפן עם נפגעי הצונאמי. ברור לי שיש דרך להרים את המסך הריגשי הזה, אבל דווקא הצגתו האמנותית היא כל כך מרגשת.]
אני עדיין חושבת על הגוף, שהוא השחקן הראשי בסיפור של אוהד נהרין, והנעדר הנחבא בסרט 'אחותנו הקטנה', ועל גלגולי הרגש הנסתר בשניהם.
