"ומאוד לא פשוט לחכות" - הרהור על מכאובי ההמתנה

רועי סמנה | 15/11/2015 | הרשמו כמנויים

קראתי לאחרונה כתבה מעניינת על קרן אמריקאית שעוסקת בקריוניקה (cryonics): שימור של של אנשים חשוכי מרפא בתאי הקפאה, בציפייה שקטה ליום בו ימצא המדע מזור לתחלואיהם. אחרי התלהבות התחלתית מהמפגש המחודש עם הטכנולוגיה הזו, עברתי כהרגלי לשלב הספקות: מי מבטיח שאכן יצליחו להפשיר אי פעם את הלקוחות באופן מוצלח יותר מאשר, נגיד, פיתות מסמורטטות במיקרוגל? ונניח שיצליחו בתהליך ההפשרה, האם יהיה לאנשים האלו לאן לחזור? האם העולם בכלל ירצה בהם? האם ירגישו שייכים אי פעם לעידן החדש שאליו יתעוררו? אז הכתבה לא הביאה אותי, בינתיים, להשתתף בניסוי, אבל היא גרמה לי לחשוב על ויניקוט, שמדבר על אנשים שבאופן דומה מקפיאים חלק מעצמם, את העצמי האמיתי, בציפייה ליום בו תימצא סביבה שתאפשר להם להפשיר אותו.

יש כאלו שהפכו את הציפייה לאמנות. הם חיים בעתיד גם בלי מכונית דלוריאן*. ההווה מתמסמס עבורם, הופך לבליל חסר חשיבות. הכל מכוון קדימה, אל עבר ימים טובים יותר, בהם הדברים ייפלו במקום. חלקם אקטיביים, רצים ריצת אמוק בגלגל האוגרים שלהם עד לנקודת סיום שהולכת ומתרחקת ככל שמתקרבים אליה. אחרים הם פסיביים, ממתינים בדממה שמשהו יקרה, שמשיח יבוא, שנסיך ינשק ויעיר מתרדמת, ומרגישים בינתיים את הזמן נמרח, נמתח כמו מסטיק שנלעס יותר מדי עד שאיבד מטעמו.

ויניקוט מדבר על מצב ראשוני שבו ההמתנה מתארכת והופכת בלתי נסבלת, מתמשכת עד שהיא יוצרת שבר בהמשכיות, קורעת קרע במרקם העצמי. "הרגשת קיומה של האם נמשכת X דקות" הוא כותב על האמא המבוששת להגיע אל תינוקה הזקוק לה. "דיוקנה נמוג ועמו נפסקת יכולתו של התינוק להשתמש בסמלו של האיחוד. התינוק שרוי במצוקה, אבל זו באה על תיקונה עד מהרה כי האם חוזרת אחרי X+Y דקות. בתוך X+Y דקות לא חל שינוי בתינוק. אבל אם יחלפו X+Y+Z דקות התינוק יעבור טראומה. שובה של האם אחרי X+Y+Z דקות לא יתקן את מצבו של התינוק, שהשתנה" (עמ' 115-116). עד החתונה זה לא יעבור.

בהרבה מובנים חדר הטיפול הוא למעשה חדר המתנה. שתי נפשות מחפשות חיבורים. מחכות לעובדה הנבחרת. ויניקוט מדבר על יכולת שהתפתחה בו עם הזמן לחכות ולא להזדרז לפרש: "רק בשנים האחרונות נעשיתי מסוגל להמתין ולהמתין להתפתחותה הטבעית של ההעברה, הצומחת מתוך אמונו הגדל של המטופל בטכניקה ובמסגרת הפסיכואנליטיות, ולהימנע מלקטוע תהליך טבעי זה על-ידי נתינת פירושים... אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה״ (עמ׳ 106). אם רק נמתין... אבל לפעמים זה מרגיש בלתי אפשרי. עולה דחף עז לעשות משהו, לתת משהו, להתגונן מפני תחושת חוסר האונים, חוסר הידיעה. וגם למטופל, לא פעם, קשה ההמתנה מנשוא.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

לאה גולדברג כותבת**: "וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד./ וּקְצָת עָתִיד./ וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר./ וְעוֹד לֹא קַל לִנְשׁוֹם,/ וְעוֹד לֹא קַל לַחְשׁוֹב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל./ וּמְאֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת." ואכן, לא פשוט לחכות. מצבים רגרסיביים מתקשים פעמים רבות להידחס בצורה מסודרת וקומפקטית לטיפול של פעם בשבוע. הצורך הוא גדול, משתלשל כמו חבל ארוך עד לטבור האם, אבל החדר הוא קטן ובין הפגישות פעור נצח. ה-Z מאיים להתווסף בכל רגע, ליצור (ולמעשה לחדש) אלגברה רגשית מהגיהינום. במקרה הטוב המטופל יכול לאפשר לקנות לעצמו זמן (ומרחב), במקרה הפחות טוב הוא ייאלץ להמתין להזדמנות אחרת להפשיר, או חלילה לוותר כליל על הסיכוי לכך.

בולאס חושש שבמקרים של התמוטטות נפשית יש לנו רק חלון הזדמנויות צר לסייע לפני שהמטופל יסתגר בתוך מובלעת אוטיסטית או מסתור נפשי ויהיה ל"עצמי שבור", זרוי צלקות שהזמן לא ירפא. הוא טוען שעל המטפל לחכות במצבים כאלו עד שהמטופל יהיה מצוי בעמדה שהוא מסוגל לדבר ואם נראה שזה עשוי לקחת יותר זמן ממה שנותר לפגישה, אז הדבר הנכון לעשות יהיה להאריך אותה. זמן הוא משתנה קריטי, לדעתו, בשאלה עד כמה יכול המטפל לסייע למטופל הנמצא על סף התמוטטות. גם אם לא נאמץ את המלצותיו הקונטרוברסליות לגבי הגמשת המסגרת הטיפולית***, קשה להתווכח עם העובדה שלפעמים זו אינה חמדנות שמביאה מטופלים לבקש יותר, אלא צורך אמיתי, כנה וכואב. הם חיכו הרבה, אולי חיים שלמים, לזמן הזה. החיינו עבורם חלקים שעלולים שוב לגווע ולדעוך. האם נצליח להשיב אותם לעולם בריאים ושלמים יותר או שמא נחזיר אותם, מאובנים וקרים, למקפיא ממנו הגיחו, הפעם אולי לתמיד?

*************

ב-19.1.16 במסגרת כנס ישראל השני לפסיכותרפיה אציג את הרצאתי "מחוץ לפרוטוקול - הקשר בין פרוטוקולים, טיפולים 'מבוססי ראיות' ואינפלציה אבחנתית, לבין הקושי לשאת אי ידיעה". פרטים על הכנס כאן: http://www.israpsych.or...progrram.pdf

ב-9.12.15 בננוצ'קה בת"א, במסגרת הערבים של המיזם Think and Drink Different, ארצה על הפחד להחמיץ (FOMO). פרטים נוספים על ההרצאה ועדכונים בדף הפייסבוק שלי: https://goo.gl/Dp9O1E

* ראו כאן: https://he.m.wikipedia....%D7%90%D7%9F

** מתוך השיר "למחרת", המופיע בקובץ "מוקדם ומאוחר", הוצאת ספריית פועלים, 1968.

*** אם כי, יש לציין, פרויד בכבודו ובעצמו כותב ש"לעיתים נתקלים גם בחולים שיש להקדיש להם יותר מהזמן הממוצע... משום שהם נצרכים לרוב הזמן כדי להפשיר ולהיות מסוגלים לספר משהו" (עמ' 102).

לקריאה נוספת-

ויניקוט, ד,ו., [1969]. השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך: משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד, 1995

ויניקוט, ד,ו., [1971]. מיקומה של החוויה התרבותית. בתוך: משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד, 1995

ויניקוט, ד.ו., עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד, 2009

פרויד, ז., [1913]. על פתיחת הטיפול- עוד עצות על טכניקת הטיפול. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד, 2002

Bollas, C., (2013). Catch Them Before They Fall: The Psychoanalysis of Breakdown. London: Routledge