מלים לחוויה: על שפה, גוף ופסיכותרפיה
נורית ענבר-וייס | 19/3/2016 | הרשמו כמנויים
מקבץ הרהורים, אולי ראשי פרקים להרחבה עתידית:
(1)
אם צעירה לתאומים אומרת בהקשר חיובי: "את יודעת איך נראה היומיום שלי, הילדים כרוכים על צווארי". למרות הנימה העליזה, קולה רועד פתאום. כשאנו משתהות על בחירת המילים הזו, אפשר לשמוע לא רק את הנעימוּת בחוויה ש"הילדים כרוכים אחריי" אלא גם את תחושת החנק והמחסור באוויר, ואפילו את הֵדוֹ של הביטוי "ריחיים על צווארי" *.
מטופל שאחיו הגדול נפל במבצע צבאי מתאר את טקס יום הזיכרון בבית הספר, שתמיד היה בלתי נסבל עבורו. הכאיב לו במיוחד המעבר החד לטקס יום העצמאות, שנערך על במה אחרת, בדיוק מעברו השני של מגרש הספורט. בתארו את פרטי האירוע הוא אומר שכל בית הספר מפנה עורף לבמה של טקס יום הזיכרון במעבר לצפייה בטקס השני. אנחנו מתעכבים על הצירוף "מפנה עורף".
האפשרות להקשיב בתשומת לב לשפה שאנשים משתמשים בה בשעה הטיפולית, חושפת משמעויות חבויות, ממדים נוספים של החוויה הנפשית-גופנית המוצפנים בלשון בטבעיות ומבלי משים.
(2)
מטופלים המסוגלים להשתהות, להרשות לעצמם לדבר מתוך מקום חופשי יחסית ומחובר פנימה לתחושות הגוף, להיות מגומגמים דווקא ולא רהוטים (מחפשים אחר מלים לחוויה ולא שולפים אותן מן המוכן) - נוטים להתגלות כמשוררים טבעיים. במצב כזה עולים דימויים ומטפורות מפתיעים ולא שחוקים, שבתהליך פענוחם נחשפות משמעויות חדשות, אמיתות רגשיות.
זהו מצב הקרוב למה שאוגדן מכנה "חיים בגבול החלימה", מצב שהוא מתארו כ-"חוויה גופנית מאד" שבה "נראה שהשפה עצמה ספוגה בצבע ובעוצמה של הלא-מודע" **. מצב זה קרוב גם להלך הרוח ההתמקדותי כפי שתואר על ידי יוג'ין ג'נדלין: סוג של קשב המאפשר מגע עם מודעות גופנית מעורפלת ועבודה עמה***.
ברוח אמירתו המפורסמת של ויניקוט, אפשר לומר כי אם המטופל אינו מסוגל להיכנס למצב תודעה שכזה - קשוב פנימה, לא תכליתי, פתוח לחוויה - יש לעשות משהו כדי לאפשר לו להיעשות מסוגל לכך.
(3)
"אני מרגיש היום כמו...ספינה טבועה"; "כששברתי כאן כוס הרגשתי...כמו פעם בבית-ספר, כשקיבלתי מחזור וגיליתי שיש לי כתם דם על המכנסיים"; "...כאילו יש לי רישיון נהיגה שהשגתי במרמה, ואין לי בכלל יכולת ללמוד את משמעות התמרורים"; "כשאני חושבת על השאלה 'להראות או לא להראות' פתאום אני מרגישה שזו שאלת חיי"; "הסתובבתי השבוע במרכז ירושלים כמו מחבל שהולך עם מעיל שלבטנה שלו תפורות סכינים".
נדמה שאמירות ספונטניות כאלה יודעות על הדובר יותר ממה שהוא עצמו יודע. האפשרות להשתהות אתן ולהתבונן בהן תוך חקירת האפשרויות הנפתחות למשמעויות חלופיות וסימולטניות, מעלה לעתים משמעות מטפורית אחת, עשירה ומורכבת. במקרים אחרים עולות כמה משמעויות נפרדות המהדהדות בחדר כמתאימות, כאילו הנפש דחסה מספר משמעויות לתוך יחידה לשונית אחת. התופעה האחרונה מזכירה את ההבחנה של פרויד בדבר היקבעות היתר של רכיבי החלום על ידי ריבוי של גורמים בחיי החולם, כך שלרכיב אחד עשויות להיות כמה הצדקות ולכן גם כמה פרשנויות.
(4)
מתוך מסתו היפהפיה של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון" (1915):
"הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם.
[...]
ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה [...] תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים".
(5)
לפי הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף והפילוסוף מרק ג'ונסון, מטפורות הן יחידות הבסיס של השפה והחשיבה. אנו מגבשים את הבנותינו על העולם באמצעות מטפורות, המאפשרות לנו להבין דבר אחד באמצעות דבר אחר. בחירת המטפורות שלנו מבליטה היבטים מסוימים של האובייקט המתואר – את קווי הדמיון בינו לבין האובייקט שאליו הוא מושווה - ומטשטשת היבטים אחרים.
לייקוף וג'ונסון הראו באופן משכנע את המקור הגופני של מטפורות רבות, בסיסיות וחוצות תרבויות, שהשפה האנושית רוויה בהן. למשל, כשאנו מדברים בבגרותנו על חמימות ורוך אימהיים, אנחנו לא מתכוונים לתכונות פיזיקליות שאפשר למדוד במדחום או במישושו של מרקם מסוים. הם הציעו שהמקור לשתי המטפורות הוא הסמיכות וחוסר המובחנות בינקות בין החוויה של היות אהוב, מוגן ומטופל לבין חוויות גופניות של חום ורכות.
בטיפול אנחנו עוסקים לפעמים בחשיפת המטפורות האישיות, המובלעות, שהאדם חי על פיהן. למשל, אנחנו מבחינים כי מטופל מסוים מרבה לתאר אינטראקציות עם גברים במונחים מן השדה הסמנטי של מאבק, תחרות ומלחמה. הוא מדבר על יריבים, קרבות, ניצחונות ותבוסות, תקיפה ומגננה, ואפילו מארבים וכיבוש יעדים. במונחים של לייקוף וג'ונסון, נאמר כי הוא חי לפי המטפורה "יחסים עם גברים הם מאבק". כאן מתעוררת השאלה, האם המטפורה המובלעת היא זו שגורמת לו לחוות כך יחסים עם גברים (רגשית, גופנית, התנהגותית) או אולי להפך? נדמה שמקורה של המטפורה בחוויות מוקדמות שנרשמו בגוף, אך בבגרות היחס ביניהן הוא דו-כיווני. המטפורה המובלעת משפיעה על החוויה, אך גם להפך: המטופל חש את הסיטואציה בגופו, והמטפורות שהוא משתמש בהן מבלי משים מתארות את תחושותיו. הלשון והחוויה מחזקות זו את זו.
הבנה זו פותחת אפשרויות שונות להתבוננות ולהתערבות.
(6)
אם יחידנית מגיעה לטיפול בעקבות התפרצויות כעס על בנותיה, לאחר אירוע בו הבת הקטנה אמרה לה בפחד "את לא מתנהגת כמו אימא שלי".
מתברר כי רוב הזמן היא מתפקדת היטב (אולי אף טוב מדי) ומצליחה לא לצאת מכליה בתגובה לחוסר צייתנות או תכניות שהשתבשו. אך אחת לכמה ערבים היא מתפרצת על בנותיה ללא שליטה, כשקולה וכל הווייתה משתנים. היא חשה בושה, אשמה ודאגה בנוגע להתקפי הכעס האלה.
כשהמטופלת מתארת את התקפי הכעס, עולה אצלי אסוציאציה של התקפים בולימיים. בהמשך אותה פגישה היא מספרת שהייתה לה ילדות טובה, אך מציינת כי בגיל ההתבגרות התפתחה אצלה בולימיה, עליה התגברה בכוחות עצמה כעבור מספר שנים. היא הצליחה להסתיר זאת היטב ולא סיפרה על כך לאיש עד עתה.
אני משתפת אותה בעובדה שהמילה בולימיה עלתה בדעתי כמה רגעים לפני שסיפרה על היסטוריית הבולימיה שלה. השיתוף פותח פתח לחקירת הבולימיה כמטפורה להתקפי הכעס, ולהפך. קווי הדמיון בין שתי התופעות מובלטים. האחת משמשת לצורך הבנת האחרת. מתברר שלמטופלת יש סטנדרטים גבוהים מאד של התנהגות ושליטה עצמית, אבל ברגע שהם מופרים מעט היא מרגישה שהכל אבוד. גלישה קטנה הופכת להתפרצות חסרת שליטה בתוך מצב דיסוציאטיבי. זו לא היא שאוכלת ללא הכרה/מקיאה/מתפרצת בזעם. זו אישה אחרת - משוגעת, סודית ומעוררת גועל.
למרות הזמן הרב שעבר מאז ההתקף הבולימי האחרון, המטופלת בוחרת להקדיש זמן רב מתוך פגישות הטיפול לשיחה על הבולימיה דווקא. בהדרגה היא מצליחה לאסוף את ההתנסות הזו פנימה ולהכיר בה כחלק מההיסטוריה הפרטית שלה, ומתחילה ליצור גשרים של חמלה בין חלקי העצמי שלה. עם עיבוד חווית הבולימיה, שוככים התקפי הכעס. אגב החקירה מתפתחת גם סקרנותה של המטופלת בנוגע לעצמה, ויכולתה להבחין בדפוסים מורכבים המשותפים לתופעות נפשיות הנראות לכאורה בלתי קשורות זו לזו.
(7)
המחשבות שניסחתי חצי אפויות, לגמרי לא רוויות, ובכל זאת הן חשובות לי (ומרוות אותי) והרגשתי צורך להניח אותן כאן. אני אפילו לא בטוחה שיש חוט אחד מקשר העובר בין כולן. אולי זו לא מחרוזת אלא קופסה עם כמה חרוזים, שלא יודעים עדיין מה יֵעשה בהם. אשאיר אותה פתוחה.
הערות:
* פרטיותם של המטופלים ששימשו השראה לדוגמאות ברשימה זו נשמרה בקפדנות.
** מתוך המאמר "על כתיבה פסיכואנליטית" (2005 / 2011), בתוך "על אי-היכולת לחלום", עם-עובד.
*** יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי יליד 1926, גילה במחקר שערך עם עמיתיו מאפיין המשותף למטופלים המפיקים תועלת מטיפוליהם, והוא היכולת להיות במגע עם מודעוּת גופנית פנימית מעורפלת ולעבוד אִתה באופן המביא לשינוי. מיומנות זו, שג'נדלין מכנה התמקדות, הייתה טבעית ואינטואיטיבית עבור מטופלים אלה, וג'נדלין גמר אומר לפתח שיטה מובנית ושווה לכל נפש להוראתה. אחד השלבים בתהליך ההתמקדות כפי שפותח ע"י ג'נדלין, הוא חיפוש אחר צירוף מלים או דימוי שילכדו את איכותה של התחושה הגופנית בנוגע לבעיה שעליה מתמקדים.
